צל המזלג

מזלג נוגע בצלחת. צל. אפשר להתפעל מהחושניות של המגע הזה, שאפשר לחשוב עליו במונחים אקוסטיים, איך ארבע השיניים הדקות באות אל שפת הכלי הפתוח, ננעצות בחלל השקוף, איך גלי הקול הזעירים מתפשטים מארבע הקצוות אל החלל הקעור ואל האוזן. אבל די ברור שמוקד העניין כאן הוא הדבר שמתרחש בין הדברים לצל שהם מטילים: המעבר בין אובייקט לייצוגו, שהוא עצם המעשה האמנותי. הביטו איך הצל כאן מתפצל לשניים: על השולחן צל "ריאליסטי" יחסית, כלומר צל שהוא הד יציב יחסית לדבר שממנו הוא נאצל. זה סוג אחד של אמנות: ראו איך השניים הופכים לאחד, דומים למקורם אבל כבר אחרים לגמרי. אבל יש סוג אחר של אמנות כאן: בצל הנוסף, זה שבתוך הקערה. אמנות הצילום, כאילו אומר קרטש, אינה אמנות של העתקה. אפילו כשהיא לא מעוותת את הנראה לעין, היא הופכת אותו למשהו אחר (אחרת אינה אמנות אלא תיעוד). לפעמים זה משהו אחר כמו מה שיש כאן מחוץ לקערה, ולפעמים משהו אחר כמו מה שבתוכה, ולפעמים (כמו בתצלום הזה עצמו) – גם וגם.

אם אנו תופסים את התצלום עצמו, כל תצלום (או בד ציור, או דף ספר) כ"קערה" כזו, אנו מתקרבים אולי אל התצלום הזה. שהרי המביט במעשה האמנותי מביט תמיד בתוך קערה כזו, רואה לא את המכלול ואת המקור ליצירה אלא רק את שרידו הרחוק, המעוּות, החשוב. כלומר, היחס בין פסי הצל שבקערה לשיני המתכת של המזלג הוא כיחס שבין נוף פרובאנס לציוריו של סזאן. כבר לא דומים לנוף, לעצים, להר, אבל נובעים מהם בלי ספק, מעוותים לבלי הכר, ולכן – ולא למרות זאת – חשובים יותר מהם. אבל אם זה כך, מהו האובייקט ה"מקורי" של התצלום של קרטש? כלומר, מהו הדבר שאותו איננוּ רואים כאן, מהם המזלג והקערה שהמזלג והקערה המצולמים כאן הם "צִלם"?

8.2001