הערה על ההורדה מן הצלב (הגרסה הגדולה) רוחר פאן דר ויידן (1400-1464).

פצעי הצלוב המדממים רואים. הם מתבוננים בנו. קשה לראות את זה ברפרודוקציה הזעירה, אך הם מצוירים כעיניים. עיני האנשים שסביבו אינן רואות או רואות בקושי: עצומות או בוכות. עיני הצופה מול אלה, לא בוכות, לא מדממות, להפך: שואבות פנימה, נטענות ולא ניגרות. המת מביט יותר מהחיים, זה המצב שלנו מול כל ציור גדול. דוממים, הם בוחנים אותנו, שופטים אותנו. מכאן העייפות אחרי כמה שעות. מולם, אנו תמיד מובסים. תמיד נהיה אלו שיפנו ראשונים את מבטם.

 

אבזמי חגורתה של מרים המגדלית מביטים כעיניים בפצעי הרגל. אזור המין הנשי מתבונן באזור המוות הגברי. עיני הגולגולת מביטות בידה השמוטה המעולפת של מרים האמא, וכמו פוצעות בה חורי עיניים כמו אלה של בנה, קרובות מאוד, מבשרות על העתיד. אבל הם גם קצת מביטות לכיווננו. זו ההזמנה אל הציור הזה: עיני גולגולת.

 

עורקי הצלוב (יד שמאל) סמוכים לעורקי המצח של ניקודמוס (האיש הלבוש מחלצות זהב). הדם כמו מוזרם אל ראשו מעורקי הצלוב. איך מוזרם? בעזרת מבטנו. הדם זורם לשני מקומות: הוא גם ניגר ומתבזבז, אוזל, אבל גם מתערה אל זולתו הסמוך לו. אפשר פתאום בכל האנשים המצטופפים בנישה הקטנה הזו כגוף אחד, שצינורות של דם מרשתים אותו.

 

זהו ציור על עירוי דם ועירוי דמעות. האמנות כעירוי של דם ודמעות שצינורו הוא המבט והאור.

 

 

מדריד, 1.06