ישו ככדור משחק

יש משהו משותף לרישום ולציור, והוא רובד סמוי, דתי, ההופך את המשחק גם למשהו אחר. בציור אני חושב על ציורי סצנות המוניות, פרועות למראית עין אך מאוזנות בקפידה, שבהן בבת אחת מתפרצות דמויות רבות על מישור/חלל התמונה, ונבלמות שם. ז'אנר שעלה בדעתי הוא ציורי "הבגידה בישו", בהם חיילים מסתערים על ישו בתפנית עלילתית שסופה הצליבה. למשל, ציורו של קרוואג'ו. כאן, ההסתערות אינה על ישו אלא על כדור משחק, אבל מבחינה ציורית האפקט דומה – ריכוז של כל הדמויות שהיו כביכול לפני רגע מחוץ לתמונה בדבר אחד, שדווקא בגלל שהוא המוקד של תשומת הלב של כולם הוא פסיבי לגמרי, אינו יכול להשפיע, נתון להשפעת כוחות חזקים ממנו. האם אי אפשר לחשוב על ישו, אחרי ההתבוננות בציור המרשים של טריט, ככדור משחק כזה?

ברישום הסמוך המודל הוא ציורי "ההורדה מן הצלב". כאן, כנראה, נושאים השחקנים שחקן אחר על כפיים אחרי נצחון. זהו, כמובן, היפוך מלא של הסצנה המקורית, גם בכיוון (שהופך להיות כלפי מעלה) אבל גם במשמעות הכללית (נצחון במקום תבוסה). הציור שחשבתי עליו במיוחד הוא זה של רמברנדט התלוי בפינקותק הישן במינכן. גם כאן החיבור בין ההתרחשויות ההפוכות הוא טעון וגורם לחשוב מחדש על שתיהן: הרי ישו עצמו שהורד מהצלב הורד רק על מנת לחזור מן המתים ולעלות לשמיים כ"ישו המנצח", וכך, השחקן ההופך לרגע לאלוהים נערץ מכוח נצחונו סופו לרדת משם אחרי שיובקע השער הבא כנגד קבוצתו – ההגיון המאני-דפרסיבי הזה הוא שמחזיק את כל תעשיית הספורט ואת מיליוני אוהדיה בדריכות מתמדת.