כמעט יחדיו הופיעו לפני מספר שנים שני תרגומים חדשים להיינריך פון קלייסט. "מיכאל קולהאס" ב"בבל" (תרגום: מרים די-נור, חנן אלשטיין), ו"קולהאס ואחרים" ב"ספריה החדשה" (תרגום: רן הכהן). האם הופעת שני התרגומים יחד מקרית? שלושה מתרגמים חשו צורך לגשת דווקא לקלייסט, לטקסטים בני 200 (הגרסה הראשונה של "מיכאל קולהאס" הופיעה ב-1808). האם הצורך של המתרגמים הוא מקרי בלבד?

אני חושב על המקום שתרבותנו מעניקה היום לגיבור מסוגו של קולהאס (סוחר-סוסים שבשל עוול שנעשה לו יוצא למלחמה פרטית בערך בחצי עולם). כיום, המקום היחיד שבו יכול אידיאליזם קיצוני והרסני כזה לפעול, הוא באחת משתי מסגרות: בסרטי הפעולה הבידוריים, ובפעולות של המדינה – אך בשום אופן לא במסגרת אישית, עצמאית, כמו שמתאר קלייסט.

באופן פרדוקסלי, התרבות המודרנית הכניעה את מיכאל קולהאס דווקא על ידי הפיכתו לגיבור-על: שרירי, לא-מנוצח, ומכל מקום – לא סוחר-הסוסים של קלייסט, כלומר, לא מישהו "כמונו". לא העוולות השתנו, אלא טווח התגובה הנורמטיבי ביחס אליהן. הקולנוע ההוליוודי מציג לנו את העוול ומספק גם את פתרונו, אבל הכל מתרחש בתוך סוגריים. הסוגריים הללו הם הז'אנר של סרט הפעולה. מיליוני הצופים בסרטים הללו מבינים, למרות שזה לא נאמר אף פעם מפורשות, כי השגת הצדק הפרטית היא אפשרית, ומוצדקת במקרים רבים, אבל בתנאי אחד: שהפועל למען השגת הצדק יהיה מישהו בממדים של שוורצנגר. כאילו אומרים לנו, תמיד, "אל תנסו את זה בבית".

לכן, אולי, מצליחים בסרטים אלו שחקנים ששונותם מן הצופה הממוצע האמריקאי היא רבה במיוחד: שוורצנגר האוסטרי וּואן-אדם הבלגי במבטאם הזר, סטלון והאוטיזם שלו, איסטווד וקור-הרוח הפתולוגי שלו, האפּאטיות של ווייטקר ב"גוסט דוג", דה-נירו ה"פסיכוטי". הזרות היא דווקא יתרון כאן, מכיוון שהיא מדגישה עבור הצופה דבר חשוב, דבר שהוא רוצה מאוד להיתלות בו, והוא אי-יכולתו, כאדם, לפעול למען האידיאלים שלו באופן פרטי. בכך אני מנסה לענות לעצמי לשאלה פשוטה: כיצד מאפשרת התעשייה ההוליוודית לגיבורים שלה, שוב ושוב, לפעול מחוץ למסגרות הצדק של המדינה הדמוקרטית, ובכל זאת להיתפס כ"טובים". כשדה-נירו עומד מול המראה ב"נהג מונית" ומאיים על עצמו, הצופה בסרט אינו משתקף שם. המראה מדגישה עבור הצופה את העובדה שדה-נירו יוצא למסע נקמה בתוך משהו, שמבחינת הצופה הוא סגור ומסוגר. הסרט אינו משקף את עולמו הממשי של הצופה, והאלימות של דה-נירו אינה מאיימת עליו, כפי שהוא אינו מאמין שהוא יכול לנקוט בה בעצמו. זה "לא אנחנו" מרביצים, מי שמרביץ לא דומה לי. הרדיפה אחרי הצדק היא עניין מוזר, רחוק, בידור. במילים אחרות, המסר של כל סרטי הפעולה הוא "אל תנסו את זה בבית". רק בקולנוע זה רלבנטי. הצדק אינו נוגע לחיים האמיתיים.

היא בידור כי היא יכולה להצליח והיא תמיד מצליחה. לעומת זאת, אצל קלייסט, ואת זה למד ממנו קפקא, שהכירו היטב, פירמידת הכוח קיימת. אבל היא הולכת כל-כך לרוחב, כל כך מסתעפת, עד שאין שום סיכוי להתעמת עם מישהו מוגדר שיכול לפתור את הבעיה. לטירה של קפקא, נוטים לשכוח, יש ראש (הרוזן וֶסט-וֶסט). אבל הוא לא מישהו שאפשר להגיע אליו אי פעם. זו תמונת ה"כוח-ללא-מלך" של פוקו, ויותר מזה: העדרו של המלך בעצמו הופך למרכיב של כוח של המערכת. השקר הקבוע של סרטי הפעולה אינו בכך שהם מגדירים "רוזן" כזה, מקור אי-הצדק (שגם הוא, אגב, צריך להיות "זר", כמו הגיבור; מִבטא רוסי או גרמני הוא המסמן של זה למשל) אלא בכך שהם מאפשרים לגיבור להגיע אליו ואף לחסלו "נקודתית". בכך נפתרת הבעיה והסרט נגמר. זה ההיגיון העלילתי שאִפשר את המלחמות בעיראק.

גיבור כמו קולהאס אינו אפשרי בספרות היום, מכיוון שאדם כמו קולהאס אינו אפשרי היום במדינה המודרנית. אבל מדוע? אולי בגלל זה: המדינה המודרנית כפי שהיא מוכּרת לנו היא-היא מיכאל קולהאס, בגרסה מקולקלת. היא-היא הגורם שבשם ה"צדק" הפרטי שלו יוצא למסעות של חורבן והרס, ללא כל פרופורציה. מה שהיה עבור קלייסט דמות חריגה לגמרי, היא היום הנורמה, והבעלות על הנורמה הקולהאסית היא כיום בידי המדינה. לא עוד יחיד שפועל כנגד השלטונות, אלא שלטונות שפועלים כנגד יחידים וקולקטיבים, תוך אימוץ הרטוריקה הצדקנית. רק המדינה וגיבורי הפעולה יכולים היום להיות מיכאל קולהאס, וסרטי הפעולה צריכים לספק למדינה סחורה: לשכנע אותנו שמותר להפעיל כוח כנגד כל "אי-צדק". עכשיו המדינה צריכה לעשות רק דבר אחד: לשכנע באי-הצדק שנגרם לה. זה לא קשה, צריך רק לחזור על זה כמה פעמים. "חוש הצדק הפך (את קולהאס) לשודד ולרוצח". כשהמדינה הופכת לרודף הצדק, אפילו "חוש הצדק" הזה הופך לזיוף.

16 תגובות בנושא “קולהאס ושוורצנגר

  1. אפשר, אולי, לחשוב על מסגרת נוספת: דרמטיזציה של העוול. בכך אני מתכוון לז'אנר הגדעון רייכר. לא מעט תוכניות רדיו וטלוויזיה "מטפלות" במקרים פרטיים של עוול מצד המדינה כלפי אזרחים חסרי כוח. רייכר המציא את סגנון ה"אצה רצה גברת x", שמעצים את העוול, הופך אותו לסוג של בידור, אבל מטפל בזה – בעולם האמיתי. כמובן, שהמסגרת הזו אדישה, כשלעצמה, לעוולות שמתעוררות מצד מדינה שתופשת את עצמה כמתוקנת, ולפיכך, תופשת את העוולות שלה כמתוקנות, כ"קורבן לגיטימי" בשם שלטון החוק.

    אתה כותב: "חוש הצדק" הופך לזיוף. כלומר, חוש הצדק של אזרחי המדינה מזוייף. אנו תופשים פעולות הרסניות בתור השבת הצדק על כנו, חיסול ממוקד בתור איזון הצדק והסרת פחד. בזהירות, אני שואל: מדוע יגאל עמיר אינו קולהאס של זמננו? האם מתוך הכרה בהתפוררות חוש הצדק, אנו יכולים, אפילו בתיאוריה, לתפוש את הרצח הזה בתור מאבק אידיאלי כזה שמתאר קלייסט?

  2. ב 1809 הסתבך נציג מסחרי של חברת סחר בריטית ברוסיה, ג'ון בלינגהאם, בפרשה כמו-קולהאסית. זה החל בכך שחשף הונאה של ביטוח ימי מצד מעסיקיו, ובשל כך הושלך לכלא הרוסי, והסתיים בכך שרצח את ראש ממשלת בריטניה ספנסר פרסיבל, שלוש שנים מאוחר יותר, במחאה על הימנעות בריטניה מלפעול לטובתו בעת שהיה בכלא הרוסי, עקב מניעים פוליטים. (הברית נגד נפוליאון).

    בבלוג שלי יש רשימה (אפשר להיכנס דרך הקישור ב"האתר שלי" למעלה) על אותו קולהאס של החיים האמיתיים, ואפילו עם הקשר אקטואלי-משהו בעקבות התעוררות נושא יגאל עמיר והתרבותו האפשרית.

    לגבי הרשימה:
    1. קפקא, שלא היה מהמפריזים במחמאות לסופרים אחרים, לא רק הכיר, אלא גם העריך מאד את כתיבתו של קלייסט ואת קולהאס בפרט.
    2. אני חושב שגיבורים קולהאסיים קיימים גם היום. תאוות הצדק שנהפכת בלתי ניתנת להפרדה מתאוות ההרס – עודה קיימת, פה ושם.

  3. יש בזה משהו, ביחס לי"ע, אם כי הממדים והאפרוריות של מעשהו יכולים להיות רק גרסה דהויה של המקור. מכל מקום, לא נגרם לו אישית עוול, וגם זה מבדיל אותו מהמקור.
    אולי הם קיימים היום, סביר שכן, מה שרציתי לומר בעצם הוא לא על קיומם ויותר על המקום התרבותי, על האפשרות של התרבות לדמיין גיבורים כאלו. בגלל שזה כל כך חריג היה אז את הרעש הגדול סביב הסרט "בדרך למטה" עם מייקל דגלס, אולי כי זה היה כל כך לא שגרתי שאיש "Rגיל" מתחיל לפעול.

  4. ההקשר בין הלוחם בשחיתות הבודד למדינה החדשה מאוד יפה. אפשר להזכיר גם שגיבור דוגמת דה-נירו הנלחם בריקבון ב"נהג מונית" ודוגמת קאטר ובון הנפלאים שיוצאים למלחמה דון קישוטית מפוארת ומגוחכת נגד נציג הממסד – הם תוצר של מציאות פוסט ויטנאמית בה הורגש צורך אמיתי לפעול מחוץ לחוק נגד ממסד שמפקיר את אזרחיו. את תפקיד הלוחם בשחיתות באמת לקחה המדינה שהפכה עצמה לקאוובוי בודד (ולא מקרי ששוורצנגר הפך לפוליטקאי) והיא יוצאת "לנקות את העיר" כמו דה נירו ומייצרת את המלחמה הלא צודקת הבאה, שאולי בעקבותיה יבואו דה נירואים חדשים "לנקות את העיר"

  5. נדמה לי שהסרט "בדרך למטה" של שומאכר עם מייקל דאגלס הורס קצת את התיאוריה. שם מדובר על אמריקאי ממוצע ביותר שיוצא למסע נקמה פרטי.

  6. אבל אני הרי מזכיר את הסרט הזה. זה לגמרי בבחינת "היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", וכל הסרט נבנה על היותו יוצא דופן "שערורייתי".

  7. המאבק של קולהאז, בסופו של דבר, הסתבך בפלקסוס קשרים אישיים שלטעמי מאוד דומה למבני הכוח הכלכליים אשר במהלך התקופות מחליפים מקסימום את האדרת. לכן קשה לי להסכים אתך באופן גורף. אני בהחלט סבורה, כמוך, שהקונסטלציה החברתית התרבותית שונה, אבל מטעמים אחרים. היום, אם כבר, יש הצפה של עוולות שלכאורה נחשפות בתקשורת (אני נזכרת, למשל, בסיפור האדמות בדרום הארץ), וההרגשה שלי היא שהיונקרים הנוכחיים, דהיינו החברות, בעלי ההון, מרכזי הכוח…, נעזרים בעיקר בתקשורת, שמפעם לפעם טורחת לשפוך מים על החרמנות המוסרית של העם, והיא עושה את זה על ידי פיזור כל מיני קולהאזים – סיפורי הצלחה של העיתונאי או האדם הפשוט, אם לא לעשות צדק, לפחות לחשוף עוולות. לכן אני מוצאת שהאנלוגיה שלך בין המדינה (שהיא עדיין חזית של אולטרסטרוקטורה, בוודאי בארה"ב או בארץ ציון) ובין קולהאז, מופרזת.
    אני מתקשה מעט להסביר את קו המחשבה שלי והדרך הטובה ביותר שעולה על דעתי היא באמצעות 'כוכב נולד'. אשליית ההזדמנויות להיחלץ מחיים מסויימים ולהגשים אחרים היא אשלייה נהדרת, שעובדת מצויין, משום שאין דבר שקל יותר לאדם לעכל מאשר את הסיפור האישי, ו(גם) מכאן נגזרת העוצמה האדירה בסיפור של פון קלייסט. מכל מקום, אם נינט אחת יצאה מעיירת הפיתוח שלה, זה כמובן לא אומר כלום על צדק גורף או התכוונות שלמה כלפי קהילה, אבל זה כן מצליח 'לעשות את העבודה'. אותו דבר עם תחקירים אינסופיים (אנטי-אנטיביוטיקה, אנטי-פדופיליה, אנטי-שחיתות…) שבעצם משקיטים את הרעב לצדק על-ידי קלוריות ריקות. זה אולי נשמע פאראנואידי אבל אם ניתן את הדעת לכך שתחקיר ה-אנטי-אנטיביוטיקה, למשל, שודר בזמן של תנופה יחצנית מצד קופת חולים 'מכבי' שאחד מעקרונות הפרסום שלה היה שימוש מסוייג, מאופק, באנטיביוטיקה, ניווכח שזה הגיוני למדי. מכל מקום, היכולת הזאת להציף איי-צדק מדומים ביבשת שלמה של אי-צדק היא יכולת שבזמנו של פון קלייסט לא הייתה, ושהיום ישנה גם ישנה, ועוד איך ישנה, וכאן – לטעמי לפחות – מתחיל ההבדל.

  8. אני לא חושב שיש סתירה בין הדוגמה של העיתונאי החושף עוול ובין המדינה כאביר הצדק. הדוגמאות מתקיימות בו זמנית. אולי הדוגמה שלי נוגעת יותר למקרו-פוליטיקה וליחסי חוץ, ושלך לעניינים מקומיים. אבל בסך הכל ההיגיון דומה, והוא ההיגיון של הפיכת הצדק לראווה.

  9. לא על הגיון הפיכת הצדק לראווה אני חולקת, אלא על הטענה בדבר המקום שבו, היום, גיבור כדוגמת קולהאס יכול (או לא יכול) לפעול. לטענתי, בתרבותינו יש אינפלציה בייצור קולהאזים, והיא לאו דווקא מרוקנת מתוכן, היא פשוט משמשת סוג של הסחת דעת, די-קוי שלא מאפשר רדיפת צדק אפקטיבית, אבל כן אפקטיבי מבחינת היכולת שלו ליצור אשלייה של רדיפת צדק. (וזה אמנם לא העניין כאן אבל גם אצל קלייסט הגבול בין רדיפת צדק אפקטיבית ובין אשלייה של רדיפת צדק כזו הוא דק, האמת – לא כל-כך דק)
    ניסיתי לומר שלדעתי התרבות המודרנית לא הכניעה את מיכאל קולהאז רק באמצעות הקולנוע, על ידי הפיכתו לגיבור-על, אלא בעיקר על ידי תקשורת ההמונים שהפכה אותו לעקר, יומיומי, נובח לא נושך כזה.
    (אני מבינה ששני הדברים יכולים לעלות בקנה אחד, אני רק לא בטוחה במקום שהענקת למדינה. לא בטוחה שמגיע לה אפילו מעט הקרדיט על איזושהי שאיפה התחלתית לצדק).

  10. לא ניסיתי לתת לה קרדיט כזה. להפך. התכוונתי שהיא עושה שימוש מחושב וריק בתבנית של רודף הצדק.
    עם התחלת דברייך אני מסכים לגמרי.

  11. הבדל חשוב, לדעתי, בין קולהאס לבין המדינה המודרנית הוא בהזדקקותם להנמקות. מה שמזעזע כל כך בנובלה של קלייסט הוא השתקנות קשת העורף של קולהאס. למעשה, הוא כמעט לא מדבר; וכשהוא כבר מדבר, הוא חוזר שוב ושוב על אותו משפט: עשו לי עוול.

    והנה המדינה המודרנית, רודפת הצדק עד חורמה, לא מפסיקה לקשקש. לייצר דימויים של רוע, לגנות, להוקיע, להתגדר בעליונותה המוסרית. את האלימות שלה היא עוטפת באינסוף מלים ונימוקים.

    האנלוגיה של דרור עוזרת לנו לראות דבר חשוב: בסופו של דבר, הברוטליות של המדינה המודרנית היא עילגת ושרירותית בדיוק כמו זו של קולהאס.

סגור לתגובות.