פורסם ב מאת דרור בורשטיין

ארִיָה של שתיקה

 

 
  • ישראל הרשברג, Aria Umbra, 2003-2004, צבעי שמן על בד פשתן, 250.5×119 ס"מ, מוזיאון ישראל, ירושלים

  • יצירת אמנות מרשימה כזו אינה נוצרת כאן בכל יום ולא בכל שנה. למיטב ידיעתי, איש ממבקרי האמנות המקצועיים לא נתן דעתו על הציור המונומנטאלי הזה. הרשברג צייר את הנוף הזה בחבל אומבריה שבאיטליה (הייתכן כי פנייתו אל נוף "זר" היא שהביאה להתעלמות, משיקולים של לוקאל-פטריוטיזם?). רפרודוקציה קטנה יכולה בקושי להעביר את חוויית הציור הזה, שני מטרים וחצי רוחבו, לא רק בגלל ההקטנה הדרסטית, אלא בעיקר בגלל העלמות מסת האוויר הדחוס שהציור הזה מטיל לכיוונו של הצופה רק בציור המקורי. ה"ארִיָה" שבכותרת הציור היא גם "אוויר" (Air) וגם שיר אופראי, שיר על אוויר וצל (אומברה), שונה למדי מן האוויר הישראלי ושונה מאוד מהאוויר של האמנות הישראלית.
  • זהו נוף חסר מרכז. הוא קורא לשיטוט אינסופי של העין, ימינה ושמאלה יותר מאשר לעומק, שיטוט שאפשר לצאת ממנו רק אל הריק הבוהק שמעל להרים ומעבר להם: משיטוט אינסופי בתוך היש אפשר לצאת כאן אל אינסוף אחר, שקיומו בציור הזה הוא בגדר רמז, הצבעה אל מעבר לנראה. אין כאן שום כיוון התקדמות בתוך הנוף, שום סיפור: רק קיום שופע, שקט ודחוס, דיאלוגים זעירים של בתים ועצים המזכירים מאוד את תחריטי הנוף של מורנדי. דבר אינו קורה כאן, ויותר מזה, ברור שדבר אינו צריך לקרות כאן, רק להיות. הכול הווה כאן, נוכח. לכן אין זה מבט אדנותי או כובש בנוף: אי אפשר "לאחוז" כאן בכלום. כל פרט בכל אחד משלושת "מישורי" העומק בנוף הזה נמצא במרחק עקרוני זהה מן המבט. ומכיוון שאין כאן היררכיה של פרטים, הנוף כולו הופך לבלתי חדיר, למרוחק אינסופית. אבל לצד הריחוק, לצד העמידה-מנגד, הנוף מביע הערצה והתפעלות של הצייר מקיומם המאוחד של היש שעל הקרקע והאוויר המוחשי, הסמיך, שמעליו. שילוב פרדוקסלי זה בין חיצוניות וריחוק אימפרסונלי ובין התפעלות שקטה ושְׂמֵחָה מהנוף מקנה לציור הזה מתח רגשי שאינו ניכר בו במבט ראשון.
  • יש איכות חלומית לציור הזה. היא נובעת מהריקות המוחלטת של הנוף מנוכחות אנושית. הרחבוּת הגדולה מדגישה זאת. דומה שכולם נמים כאן בבתיהם כחום היום. ההעדר הזה הופך את הציור לשיר (אריָה) של שתיקה. מוטיב זה, של השתיקה, חוזר בכמה ציורים של הרשברג: לשון כרותה של פרה; ציבור של דגים מתים (שותקים עוד בחייהם, שותקים במקהלה במותם); פֶּה מוסתר על ידי זקן בדיוקן עצמי. אלא שכאן מקבלת השתיקה ממדים מונומנטאליים שלא היו לה בציורים בפורמט קטן. בלתוס מצוטט כמי שאמר: "הדממה היא מה שעלינו לנסות ולהשיג בכל דרך. איזו מילה, אילו מילים, יכולות לתפוס את המרחבים השקטים, הסודיים, האפלים, שבהם אנו מנסים למצוא משמעות?" (A. Vircondelet, Vanished Splendors, Harper-Collins, 2001, p. 82).
  • אבל מה משמעותה של הארץ הדוממת הזו, הריאלית והאידילית גם יחד? האם זהו רק נוף איטלקי פחות המולה אנושית? רמז אפשר למצוא באחד הבניינים בצד שמאל למטה. זהו מבנה בעל גג משולש. השילוש הזה מקפל בתוכו את המבנה התלת-שכבתי של הנוף הזה כולו: אדמה, שמעליה הרים רחוקים, המיתמרים אל רקיע אינסופי. הדיאלוג בין הגג לנוף מציע להתבונן בנוף כמשהו ששואף מלמטה למעלה, מהקונקרטי אל האינסופי ומהמרובה אל המוחלט. אבל יותר מזה, הנוף כולו יכול להיתפס כ"בית" מטפורי. מי גר בבית הזה? על אחד ההרים שברקע נמצאת העיר פרוג'ה, עיר המקושרת במידה זו או אחרת עם אמנים כמו פרא אנג'ליקו, דומניקו ונציאנו, רפאל, ומורו – פרוג'ינו.
  • המבט של הרשברג לכיוון פרוג'ה ולכיוון האזור כולו יכול להיות מובן לא רק כמבט אל מרחב (בהווה), אלא כמבט אל זמן (בעבר), כלומר – אל הרנסנס. הציור כולו נתפס אז גם כפנטזיה על ארץ דמיונית, "ארץ הרנסנס", ואולי מסיבה זו אין בה "עכשיו" אנשים. הנוף הזה הוא בית במובן זה שהוא ניסיון של הרשברג לאפשר לעצמו ולציירים האיטלקים הנערצים עליו קרקע משותפת, כביכול משני עברי הנוף הזה. הרנסנס הופך כאן מזמן (אבוד) – למקום (קונקרטי), גם אם מקום רחוק ונכסף, אופק.

 

 

 

  • [פורסם, בנוסח שונה במקצת, ב"סטודיו" 163, ינואר 2006]

7 תגובות בנושא “ארִיָה של שתיקה”

  1. דרור, האם אתה יכול להפנות למקור באינטרנט, בו ניתן להתבונן ביצירה – כשהיא על פורמט גדול יותר?

    אהבתי

  3. לי זה היה חסר – בין היתר, כיוון שבהתבוננות ביצירה ה"קטנה" חלק מהפרטים אליהם התייחסת היו כמעט בלתי ניראים (ביחוד הבתים למטה)
    ולרגע, טעיתי לחשוב שהאוירה הכללית והנוף הזה הם מאד מכאן, מהארץ שלנו, מבט מטאפורי על הארץ של "פעם" ולווא דווקא אומבריה איטליה…
    ההתבוננות בפורמט הגדול יותר -ממחישה יותר את ניתוח היצירה שלך והעין מובלת, ונבלעת ביתר קלות וביתר שאת,באינסוף המעושן הזה.

    נ.ב
    כל כך מעשיר לקרוא את הטקסטים שלך על אמנות.
    תענוג צרוף!

    אהבתי

  6. לא ידיעה ולא השערה, רק ספקולציה פראית מצידי. מצד שני, הרהרתי ביני לבין עצמי האם מדובר באמנות (art) או מלאכה (craft).

    בברכה,
    ד.מ.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: