ללכת אל גן-הילדים שלך, 27 שנה אחרי שביקרת בו לאחרונה, הרי לכם סצנה מסרט. הגן שלי נמצא בעיר נתניה, אבל זו הסיבה הפחות חשובה לקושי להגיע אליו. הבעיה הקריטית אינה בעיה של מיקום, כלומר, היא אינה בעיה של ריחוק מרחבי, אלא בעיה של זמן. זמן חסום. במקום כמו זה מורגשת במלוא עוצמתה, ובאופן די נדיר, חוויית הקיום שלך בתוך הזמן, כלומר, חוויית הקיום שמצוי בהשתנות תמידית. זהו המקום שבו אתה מנסה, בפועל, לטבול באותו נהר פעמיים, ומרגיש איך המים שזורמים סביבך עכשיו הם מים אחרים באמת, ולמעשה, כבר לא מים אלא נוזל אחר לגמרי.

מה המשמעות הממשית, הפשוטה, של המטפורות האלה? למשל זה: שאני זוכר שיח קוצני שעמד ברחבה שלפני גן-הילדים שלי כשאני מביט בו מלמטה למעלה, כלומר, כשהקוצים גבוהים ממני. עכשיו, כשאני גבוה מהקוצים, שהמתינו לי כאן בסבלנות רבע מאה, מתרחש משהו מוזר מאוד, שנובע רק מההבדל בין גובה מטר לגובה כפול: אני מביט בשיח מלמעלה, ובטוח, באמת בטוח, שהוא עמד על רמפה מוגבהת. אני מחפש כמו אידיוט את הרמפה, ולא מוצא. חתיכת מקום, שהיתה צריכה להיות שם, נעלמה. ואני מבין פתאום שלא חתיכת מקום נעלמה, אלא חתיכת אני נוספה.

אני נזכר ביפה, הגננת שלי, שהיתה כמדומני ממה שמכונה "תאומי מנגלה". אז, היא היתה גבוהה ממני. אני יודע שהיום אני גבוה ממנה, ומשהו בידיעה הזו ממלא אותי צער עמוק, כאילו בהיותי ילד נמוך הענקתי לה ניצחון על מנגלה, והנה עכשיו אפילו זה נשלל ממנה. לרגע אני מנסה להתאזן, וכמעט מועד. רגל אחת מונחת על זמן עבר, ורגל שניה – על זמן ההווה, כאשר הגשר שמחבר את שני הזמנים הללו הוא המקום וה"אני". אבל, האם אפשר לדבר כאן על גשר אחד? על "מקום"? על "אני"? קשה לתאר את ההרגשה הזו. אובדן שיווי משקל שנובע מהיות רגל אחת מונחת על קרקע-הזיכרון, ורגל שניה – על קרקע ממשית. הכל נכפל מולי. ליד המקום מרצד תאומו הישן, המוגדל. האם אני עצמי עדיין "אחד" כאן? האם מי שיביט בי יראה בי את הפיצול גם מבחוץ?

כאן אני מבין את אפסות ההפרדה המקובלת בין "אדם" ל"מקום". אני הוא המקום הזה, כמשאית שהוטענה לפני עשרים וחמש שנים בחומרי המקום, נסעה קצת, ועכשיו היא שבה, ופורקת את המטען. אבל הסחורה כבר התיישנה, ואיש אינו מעוניין בה כבר. כמו סוחר פנסי גז, שיצא לרגע לשליחות מטעם בית המסחר, והתעכב זמן רב בדרך, כמה שנים, ועכשיו, כשהוא חוזר, בית המסחר כבר הפך לבית חרושת לנורות הלוגן, ואיש אינו מוכן לקחת ממנו את עודפי הסחורה, למרות שהוא, מצדו, לא מבין למה: הרי זה אור וזה אור. לא? לא.

אף פעם לא חשבתי על השימוש המוזר במילה "גן" לתיאור המקום שבו ילדים מבלים. אם זהו גן, הילדים הם משהו שצומח בו. האם אנחנו, המבוגרים, הם הפירות? ואם זה כך, האם אפשר לראות במקום-הצמיחה הזה סימנים מבשרים של הפרי? אני מביט בחצר הגן: מגלשה, נדנדה, צמיגים צבעוניים קבורים כדי מחצית ושלושת-רבעי בחול. ה"נבואות" לילדים כמעט מפורשות, אבל אין ילד שמבין אותן (ואולי להפך, אין מי שאינו מבין): העליה המאומצת בסולם של המגלשה שאחריו נחיתה מהירה אל הקרקע (כמו בחיים), ההבטחה לתנועה שנבלמה ונקברה בחול מן הרגע הראשון (כמו בחיים), תנועת המטוטלת מעלה-מטה שבסוף נעצרת (כלומר: החיים עצמם).

בדרכי החוצה אני חולף ליד שלט ישן (האם ראיתי אותו בגיל 5?): "בית אבות תפארת בנים", וחץ המורה שמאלה. היום סבא שלי מתגורר במקום הזה, מרחק כמה דקות/שנים של הליכה אטית. פתאום המקום הזה מחניק אותי. אני מפנה את מבטי לאחור בפעם האחרונה. גבוה מעל לעץ כרות, שבקלות אני זוכר את הצל שנתן פעם, ובתוכו היינו משחקים – בדיוק מעליו, בשמיים הבהירים של אמצע היום, כמו בסיפור ההוא של קארבר ששכחתי את שמו, אני רואה ירח לבן.

 

2001

5 תגובות בנושא “ביקור מאוחר בגן הילדים

  1. ולי הזיכרון הכמעט ברור היחיד שממש זכור בבהירות, הוא איך בגן למדתי לראשונה לשקר.
    הגישו ארוחת-צהריים בגן, אכלן גדול לא הייתי, האוכל,אני מתאר לעצמי,היה איזה דרעק מגעיל,ופשוט לא היו לי תיאבון, או חשק.
    אבל הגננות החליטו שאני חייב.
    כולם כבר גמרו, ונדמה לי שגם הסתלקו, ורק אני יושב לי שם, ולא יכול ללכת הביתה, כי החליטו שאני לא זז משם, עד שאני לא גומר.
    אז המצאתי איזה סיפור, על שכואבת לי הבטן, או הרא,או שניהם, ואיכשהו שוחררתי לחופשי מהכלא.
    כלא.
    זה בערך הרושם העיקרי, של מה שזכור לי במטושטש מהתקופה ההיא.
    פלוס הרבה רעש ומהומה, ילד "גדול" שמרביץ לכולם…
    תודה לאל שזה עבר.
    לא הייתי רוצה לחזור על זה.

  2. הגן שהייתי בו נמצא בדרך להורים שלי.
    בט"ו בשבט לפני 38 שנה נטענו שם ברושים.
    אני רואה את זה שנטעתי כל פעם שאני נוסע אליהם.
    אבל זה שטויות, כל פעם שאני עובר שם אני זוכר איך אז, לפני 38 שנה, ידעתי שאני אמשיך להסתכל על העץ הזה בעתיד.

  3. ולפעמים התחושה של "פעם" מעצימה את החויה שהיתה בעבר. שמביטים פתאום על "הפריטו מורנו" שבארגנטינה הרחוקה ומבינים עד כמה המקום באמת יפה – יפה כשהוא מלווה בכל הזכרונות של מה שהיה מסביב – לא רק המחזה , גם ואולי בעיקר הזכרונות. הזכרונות מכל מצב של "פעם".
    ככל שהולכים רחוק יותר השלילי נשכח ורק דבש ויופי נשארים במחשבה.
    אבל לגן אי אפשר לחזור. כלומר, אפשר לחזור אבל רק בכאילו…ולפריטו מורנו אפשר לחזור באמת. האם כשאחזור זה יהיה אותו דבר כמו פעם ? או שפשוט עדיף להישאר…

  4. יפה מאוד, מרגש.
    "כאן אני מבין את אפסות ההפרדה"… אולי מוטב היה שהיית כותב משהו בכיוון "באותו רגע חשבתי לעצמי שההפרדה היא אפסית", כי בנסיבות אחרות – אצל כל אחד – ההרגשה היא כמעט הפוכה. המשפט המבריק עם המשאית שהוטענה, האם לא מדובר באמוציה יותר מאשר בהבנה? כתבתי על כך משהו בחלק הראשון של רשימה זאת:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1423286

סגור לתגובות.