על קיר השירותים של המסעדה שבתוך כיכר ראסל בלונדון ראיתי את הגרפיטי הבא: "nothing is true, everything is permitted": שום דבר אינו אמת, הכל מותר". אולי העידן שלנו ייזכר לא כל כך בזכות הספרות והאמנות שלו, כלומר לא בזכות האסתטיקה שלו, אלא הרבה יותר בגלל מושגי המוסר והאמת שלו. לפעמים כתובת בשירותים הופכת לכותרת מעל למציאות כולה. דבר אינו אמת, והדיבור על המעשים משולחי הרסן הופך למיותר ולכוזב. למעשה, די היה בחלק השני של הכותרת: הכל מותר. הכל מותר, כולל השקר.
רבים מתפתים להסתופף תחת הכותרת הזו של השירותים. אבל גם מי שמשחק את המשחק המסריח, יודע לרוב שהוא מסריח. כלומר, המושגים של טוב ורע (או: מותר ואסור) ושל אמת ושקר לא נעלמו באמת. אלא שמקובל עכשיו להתעלם מהם, ולפחות לא להזדעזע מההתדרדרות.

"הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמִים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר", אומר ישעיהו (ה', כ'). שימו לב, שהנביא מקביל בין ההבחנה הערכית בין טוב ורע וההבחנה הפיזית בין ראיית חושך לאור, ובין הטעמים. מלבד הרמיזה לכך שחוסר ההבחנה בין טוב לרע כמוהו כהשבת המצב של תוהו ובוהו, שבו החושך והאור בלולים זה בזה, הנביא לועג לפקפוק המעושה של האומרים לרע טוב, אשר לעולם לא יטילו ספק במתיקותו של הקרמבו ובמרירותה של הלענה.

והנה, אם יש תחום שבו באמת "הכל מותר, שום דבר אינו אמת", הרי הוא האמנות. כל אמן רשאי לעשות ככל העולה על רוחו: לצייר ירח סגול, לצייר את נפוליון כפרפר, או לצייר לוויתן ולקרוא לו הצאר ניקולאי. והנה, דווקא מתוך החירות הגדולה של האמנות, עולה החירות הגדולה מכולן, והיא לבחור לומר את האמת כש"שום דבר אינו אמת", ולהבחין בין טוב ורע כש"הכל מותר".

ציורו של פוסן "נוף עם אדם שהוכש בידי נחש" (1648), שמצוי אף הוא – כמו הגרפיטי – בלונדון (הגלריה הלאומית), מתנהל פנימה, בפרספקטיבה שהולכת בזיגזג. זה מתחיל עם הגופה שהנחש השחור עוד שרוי עליה, וממשיך בגבר בטורקיז שהבחין בגופה והוא נמלט מן המקום. אחר כך מבחינה בו האשה, הפורשת כפיה בבהלה, וכן הלאה, עד לסוף המהלך: טבע אדיש ועיר אטומה ואדישה, שמשתקפת במי האגם, כלומר מסתפקת בעצמה.

אבל זו בדיוק הנקודה המכרעת בציור הזה: העיר משתקפת באגם, וכאן בדיוק אנו מבינים כי עוד השתקפות אפשרית כאן: השתקפותנו שלנו. אנו מבינים כי הציור אינו אלא פריסה סיפורית רבת-דמויות של תהליך אחד, ששייך לאדם אחד: תהליך ההכחשה ו/או ההדחקה של הזוועה המוסרית. במילים אחרות, מה שבציור מתואר כ"מרוץ שליחים" במרחב, התרחקות הדרגתית מן הסבל האנושי שבחזית, הוא אצל כל אחד ואחד מאתנו תהליך פרטי, שמתרחש בזמן, "בִּפְנים". כמה זמן לוקח לנו לשכוח את סבלו של הזולת? חמש דקות? חמש שניות שבהן אנו כבר עוברים לעמוד הבא בעיתון? אתמול (6.3.06) הלכו שני אחים ברחוב, ונהרגו "בטעות". היום אפילו לא טורחים להעמיד פנים של התנצלות. להרוג שני אחים זו טעות זניחה. מתחילים להטריח את הדובר להתנצל על כמויות הרבה יותר משמעותיות. מכל מקום, זה לא נוגע לנו – טקס ה"אוסקר", למשל, חשוב לעל ישראלי הרבה-הרבה יותר משני האחים שנהרגו: האחים ראאד אלבטש (בן 8) ומחמוד אלבטש (בן 15); ואחמד א-סוסי (בן 24). בפעולה נפצעה גם אמם של שני הנערים, סומייה אלבטש (45). אין למידע הזה שום משמעות בעיני הישראלים. זו האמת. זה לא מעלה ולא מוריד. זה קורה בארץ אחרת. זה לא מעורר שום רגש. זה לא נראה רלבנטי. אנו לא אחראים, וממילא לא רלבנטי לדבר על מחיר שנשלם אי פעם, ושאנו משלמים כבר עכשיו. מי זכתה בתואר שחקנית המשנה של באוסקר? וראיתם את השמלה של ניקול?

ואולי תיאור "מרוץ השליחים" של פוסן לא מדויק. המהלך "פנימה" אינו מתחיל באדם שהוכש, אלא כמה סנטימטרים קודם לכן: אצלנו, העומדים מול הציור. פוסן מביא אותנו, מעצם ההתבוננות, להכרה כי ההתבוננות במוות שהפך ליצירת אמנות יפָה טומן בחובו אפשרות מזעזעת יותר אף מהמוות עצמו. במילים פשוטות, מצבנו כצופים-אדישים מעורר פלצוּת אף יותר ממצבה של הגופה האפורה שנחש כרוך עליה. תהליך הזוועה המתגבר, ככל שמתקרבים מהעיר שבמרחק של הציור אל החזית, מסתיים בפרצופנו, ואת זה אין לשכוח. אנו, כצופים אדישים, דומים לעיר האטומה הרואה במי האגם את עצמה בלבד – לא את הזולת הסובל. ושמא אנו דומים אף יותר מזה לנחש השחור?

10 תגובות בנושא “לפני הנחש

  1. מעורר הרבה מחשבה ומעודד התעמקות ביצירה
    הדרך שבה אתה קושר "קצוות" ועולמות מהקלסיקה התרבותית ועד ימינו אנו וההתרחשויות הפוליטיות, חברתיות הבוערות – היא מרתקת, צבעונית, ונפעמת מהאפשרויות האין סופיות של 'אנשי מילים' מוכשרים – היכולים להשתמש ביצירת אמנות כל שהיא (ואולי העניין הוא פה -שרק הקלאסיקה – מחזיקה מעמד, ולעולם אפשר יהיה לדבר בה, ותהייה רלוונטית למוצאות את האונשות בכל זמן נתון, ואולי לא, ובקלסיקה, אני מתכוונת גם לאמנות חדשה, עכשווית)ולעשות בה – ו"לכופף" אותה ולחבר אותה לכאן ועכשיו בדרכים המפרות את הסביבה, וקושרות שוב ושוב את האמנות לחיים, כמו גם טקסטים קלאסיים ודתיים ששוב ושוב מתגלים כרלוונטים ושופכים אור על הקומדיה האנושית הזו שלנו.

    דרור, מענג לקרוא ולהשכיל ממך
    תודה!!!

  2. (מצטער אם התגובה מופיעה פעמיים, משהו השתבש בפעם הראשונה)

    דרור, אין לי שום מחלוקת איתך על הקלות הבלתי נסבלת שבה עוברות אצלנו רציחות ממוקדות. גם אני חיפשתי הבוקר, לשווא, איזה זנב התנצלות צה"לית על מה שקרה אתמול בעזה. לא מצאתי. מה שמצאתי הוא הפיסקה המאלפת הבאה, מתוך כתבה ב-YNET:

    "באחרונה הרחיב חיל האוויר את פעולותיו ברצועה, והפך מעבר לכלי ל"סיכול ממוקד", גם לכלי בידיו של אלוף הפיקוד לפגוע בכל חוליה העושה את דרכה לבצע פיגוע לרבות ירי רקטות קסאם, ולכן כל עצירה או אפילו השהייה קלה של חיל האוויר במלחמה הזאת בגלל דיון כזה או אחר בלגיטמציה, עשוי להביא לפגיעה בתכניות העבודה של צה"ל."

    ציטוט של דובר צה"ל? מחשבה מקורית של הכתב? תרגום מכתבי מוסוליני? ימים יגידו, ואם לא הם, אז בית הדין הבינלאומי בהאג.

    בכל אופן, נראה לי שאתה מעמיס על הציור של פוסן זעם מוסרי שגדול עליו בכמה מידות. קודם כל, הכשה בידי נחש היא אירוע טבעי; טראגי ללא ספק, אבל לא פשע שעומד מאחוריו נבל. שנית, האדם שאתה מתאר כ"נמלט" אולי ממהר להזעיק עזרה? לי זה לא ברור שמדובר בבריחה מאחריות ולא בנטילת אחריות.

    ההבדל העמוק בין התגובה של הדמויות (ואף הצופה) בציור לנוכח הזוועה לבין התגובה של הישראלים לזוועות המתרחשות בחצרם האחורית הוא זה: בעוד שבציור הדמויות והצופה הם, לכל הגרוע, אדישים, מעלימים עין ומכחישים את האמת, חלק ניכר מן הישראלים כבר נמצא הרחק משם: הם מיישירים מבט אל הזוועה המוסרית ומצדיקים אותה בלב שלם. הם משוכנעים שקטגורית החפות אינה חלה על פלסטינים – נשים, ילדים, לא משנה מי. מותם השרירותי תמיד מוצדק. "ואם יש להם תלונות, שיפנו אותן לחמאס".

    אם כך, אנחנו לא העיר האדישה, גם לא הנחש משולל התודעה. אנחנו הקצין מפעיל מכונת העינויים מ"מושבת העונשין" של קפקא, אם אתה כבר מתעקש על אנלוגיות אמנותיות. ואנחנו לא נמצאים על קיר השירותים, אלא עמוק בתוך האסלה.

  3. יש מדרגות לרוע. הרבה מאד ישראלים לא מכירים את המציאות – פשוט אין להם מושג. אחרים נחשפו לרסיסים ספורים מן האמת, מיד שניה או שלישית, ברמה כמעט לא מודעת. אחרים לכאורה היו צריכים לדעת – הם קוראים את כל החדשות, אבל העין שלהם מדלגת באופן אוטומטי על כל ידיעה שמופיעות בה המלים "פלסטיני" ו"נהרג". וישנם גם כאלה שקוראים, מפנימים, ומצדיקים בששון. עליהם דיברתי, ולצערי זאת קבוצה גדולה להחריד.

    בחזרה לפוסן: מה שבלט לעיני, ולא הזכרת, הוא הניגוד הכרומטי בין החצי התחתון, הקרוב, של התמונה, שכולו בגוונים אדומים, לבין החצי העליון, הרחוק, שכולו כחלחל. זה נראה מועצם מעבר למה שמתבקש מחוקי הפרספקטיבה (עד כמה שאפשר לראות במחשב), ואולי מחזק את האבחנה שלך בין האירוע הדרמטי והסוער שבחזית לבין שלוות הנפש הצוננת של הרקע.

  4. למען האמת לא נראה לי שיש כאן משהו יוצא דופן מבחינת בניית העומק והמעבר מצבעים חמים לקרים, אבל אני מדבר כבר מזיכרון של כמה שנים (ראיתי את הציור לאחרונה לפני שלוש שנים).

  5. ואולי לפעמים האמת כה ברורה וחדה עד כי נראת כחושך בעיני רבים וטובים. ואולי האמת, דווקא משום עוצמתה, מכאיבה וכואבת.
    ואולי האמת לא לנו היא. ואולי הדמיון השתלט על מחוזותינו ואנו רואים בעיני רוחנו לא כלום וטועים בין האור ובין החושך עד בו יבוא היום הגדול והנורא בו נשכיל להבין כי האמת היא האור, גם אם האור הוא הבזק של פיצוץ.

  6. ישנה עוד תנועה אלכסונית בתמונה: מהאיש המוכש, אל האשה ואל סירת הדייגים מאחור. ועוד מערכת יחסים מעניינת יש בין שלושת הדמויות. האיש מסתכל אל האדם שהוכש, ופונה לרוץ לכיוונה של האשה, ומצד שני נראה כעוצר אותה מלבוא בתנועת ידו. האשה מסכלת אליו, אך בידיה מתייחסת גם אליו וגם אל האיש שהוכש. שתי התנועות האלכסוניות מתמקדות באשה ועל כן יש לה חשיבות רבה בתמונה – ומהי?
    בקיצור – יש בה עוד הרבה והקישור למותם ה"מקרי" של אנשים כתוצאה מניסיון חיסול ממוקד מאוד מאולץ. אולי למעט דבר אחד שהתמונה אולי מראה. אדישותו של העולם לטרגדיה האישית שלנו – העדר ההשגחה.

  7. אני מסכים שיש עוד הרבה.
    אולי לא הובנתי, אבל הקישור לא היה למותם ה"מקרי" של אנשים אלא ליחס של הצופה במוות הזה, בתוך הציור ומחוצה לו, משני צדדי המוות.
    תודה.

  8. שם נוסף שניתן לציור הזה, ע"י מי שלימים היה הביוגרף של פוסן, ובעקבות כתבים של הצייר עצמו, הוא The effects of fear. מעניין שאתה בחרת דווקא להתמקד באספקט המוסרי של המהלך ופחות ב'מירוץ השליחים', כלשונך, שמעביר קדימה את הבהלה, כפי שמשתמע מהשם. אני חושבת אבל שמה שחשוב באמת להדגיש, לא משנה באיזה מהאספקטים מתמקדים, זה שהאישה, שרואה את הבהלה של הגבר הנמלט, לא רואה את 'זירת הפשע' (מוסתרת ע"י הסלעים), והגברים שרואים את האישה, לא רואים את הגבר הנמלט, וכן הלאה. כשאת החוקיות הזו מיישמים בתחום של 'הנמשל', העניינים מתחדדים, או אולי מתערפלים..? טוב, זה כמובן מעורר עניין ומזמין המון הרהורים שהפעם אחסוף ממך (יש לי הרגשה שאני מדברת יותר מדי אחרי הרשימות האלו שלך וחוץ מזה יש התחלה של רומאן שאני רוצה לקרוא…)(ברכות, ותהנה מהקציר.)

סגור לתגובות.