הכרנו פעם דקדקן גדול. אם מישהו היה טועה ואומר, למשל, "פלפל ממולֶא", הוא היה מתקן אותו מיד ומדגיש: "פלפל ממוּלָא", בהדגישוֹ את ההטעמה המלרעית במילה "פלפל". מאוד אהבנו לשבת אתו לארוחות צהריים. את כל הטעויות שלנו הוא היה מתקן מיד. ילדיו, כבר מגיל שלוש, דיברו ללא שגיאות, והגו את האותיות הגרוניות ואת הדגשים כראוי. אשתו היתה מבטאת דגשים קלים ודגשים חזקים באופן שונה, ובאמת היה נדמה לנו שיכולנו להבחין בהבדל. פעם הזמין אותנו הדקדקן להרצאה שנשא בפני חבר הנאמנים של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. במהלך נאומו, השגחנו, נפלה טעות קטנה. הוא אמר שהוא מרגיש כבוד גדולה לשאת נאום מול הקהל הזה, ושב לומר זאת כשחתם את נאומו והצהיר עד כמה גדולה הכבוד שהוענקה לו על ידי האקדמיה. אחרי ההרצאה, ליד שולחן ארוחת הערב החגיגית, הערנו לו על טעותו. הוא אמר, לאחר כמה דקות של שתיקה, בעודו אוחז בחוזקה במזלג בכל אחת מידיו ובוהה בפלפל הממולא, כי טעותו היתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

 

 

 

פורסם בכתב העת "אורות", גיליון 3 (2009).