המרפסת של ירושלים

[עמדת התצפית המזרחית על הר הצופים, ירושלים]

אם העיר היא בית ("גדול"), המקום הזה הוא המרפסת שלו. מרפסת: המקום האחרון שהוא עדיין הבית, אבל כבר לא לגמרי. שהרי המרפסת תלויה ומוקפת אוויר, כלומר: מוקפת חוץ. אפשר, לפעמים, לגעת מתוכה בברוש, ששייך בלי ספק לרשות הרבים. מרפסת פתוחה של בית היא ברית-שלום בין הפרטי לציבורי, מקום נדיר שבו אתה יכול להיות עדיין בבית – אבל כבר לעיני כול. עמדת התצפית שבצלע המזרחית של הר הצופים היא מרפסת כזו, פשוטו כמשמעו: היא כבר אינה חלק מביצורי הקמפוס, מצויה מעבר לגדר של האוניברסיטה, מצד אחד. אבל היא עדיין אינה המדבר הפתוח, מצד שני. היא בדיוק באמצע. צעד לכאן או לכאן, וחזרת אל אחת משתי המהויות המוגדרות, אל ה"בית" או אל ה"חצר". לכן, במקום הזה המצב הטבעי הוא עמידה. אנשים לא רצים מרתון על מרפסת, אך גם אינם ישנים בה. למרפסת יש נורמות ביניים של תנועה.

אבל המקום הזה גם מזכיר מאוד מקום אחר, לא רחוק מכאן: גבעת התחמושת. המרפסת של הר הצופים מסכלת את עצם מרפסתיותה: היא עשויה פיתולים, מפלסים, מעברים צרים, חומות קטנות. אפשר לומר שדימוי הבית הישראלי הטיפוסי מאופיין בשני דברים בולטים: הרצון לקיומה של מרפסת, ובצמוד לרצון זה – הרצון לסגירתה של המרפסת. לא מרפסת סגורה מראש, שהרי אז אין היא מרפסת כלל אלא סתם חצי חדר. לא. הישראלי רוצה שתהיה מרפסת פתוחה, ושהוא יסגור אותה. כך הוא משיג, בתוך הבית, שטח פטור מארנונה, מקלט מס אישי קטן, לוקסמבורג פרטית. אבל יותר מזה, יש בסגירת המרפסת הישראלית סירוב לאתוס של המרפסת, שהוא, כאמור, הבעת רצון טוב כלפי הציבורי, מתוך הפרטי. הבעת נכונות להחשף מתוך ביתך שלך.

המרפסת של הר הצופים היא מרפסת סגורה כזו. אמנם, אין היא אטומה פיזית בוויטרינה. אבל כולה אומרת סגירות והתכנסות. הצופה כאן אינו מושיט יד אל המרחב הפתוח שלפניו, אלא נסוג מערבה, תמיד, גם כשהוא עומד במקום. ובאמת, המרפסת הזו היא חלק ממערך הסתגרותי, ששני נציגיו הבולטים הם מגדלי ההאזנה של הבסיס הצבאי הסמוך, ומגדל בצלאל של האוניברסיטה, הנושא עליו מכשירי האזנה זהים. זו אפילו לא תקבולת, אלא רצף ישיר ומפורש שבין בסיס הכוח לבסיס הידע. המגדלים הללו אינם מביטים בנוף: הם מטים אליו אוזן גדולה. נסו להביט בנוף כשהפרופיל מופנה אליו, ולא העיניים. כך אנו עומדים מול המזרח, מול שכנינו הפלסטינים. 

2.2002