החתול של עודד מת. לא היו לנו כלים מתאימים לקבור אותו. היה סכין מטבח בשביל לחפור, ספל בשביל לסלק את האדמה, וגם פטיש ועוד כמה כלים לא-מתאימים. קנינו ב"באבא" כפות לטיגון והלכנו לחפש מקום לאורך הירקון. הגענו עד לים, עמדנו עם השקית הגדולה מול זוג שהצטלם לקראת החתונה. שישה-שבעה זוגות אחרים חיכו בתור להצטלם על הגשר בשפך הירקון, מול תחנת הכוח, מביטים בעצבנות בשמש ובשעון חליפות. לפני שמונה שנים מישהו נטש גור חתולים בקרטון של החתולה הקודמת שלו. היא אימצה את הגור והיניקה אותו. מצאנו פינה מתחת לסככת עץ. כלי האוכל התעקמו, חפרנו בעיקר עם הסכין. לאט-לאט הבור התרחב. התחלפנו בתפקידים, הלמנו באדמה התחוחה שליד ערוץ הנחל. נעצתי את הסכין באדמה ואמרתי, תחשבו מה היה קורה אם היינו צריכים לקבור כאן את המשורר ההוא, הענק. לא הסתכלתי אחורה, המשכתי לחפור, להרחיב את הבור. אף אחד לא ענה. הוצאתי פנס והארתי אל תוך הבור. הסכין פגעה במשהו קשה. דפנה הזיזה את השמיכה שהחתול היה עטוף בה, ובאור הקלוש אפשר היה לראות מין פצע. כנראה שמכונית פגעה בו, והוא דידה עוד כמה צעדים והגיע לחצר ברחוב סוקולוב, שם עודד מצא אותו, אמר שאול למישהו בטלפון הסלולרי. לפני כמה ימים הוא חזר מקליפורניה. מוקדם יותר עודד התקשר להודיע לי שלא יוכל לבוא לסרט שקבענו ללכת אליו כי מצא את החתול בחצר. רק כמה דקות לפני כן הוא התקשר אלי וחיקה, בטלפון, את קולו של המשורר ההוא, הענק. אולי בגלל זה חשבתי עליו כשהכנסנו את החתול לבור. בתחילה חשבתי שהחיקוי ממשיך, ושוב צחקתי. אבל לא, זה כבר היה עניין אחר. תמי, שהגיעה לפני כמה ימים מלונדון, ושאביה הוא בעל חנות גדולה לחומרי בניין ברחוב ירמיהו, הלכה וחזרה עם כמה אריחי קרמיקה. הנחנו את הקרמיקה על החתול וכיסינו בעפר. תמי הכתה בפינות של ארבעת האריחים ושברה אותן. אף אחד לא שאל למה היא עשתה את זה. כלי האוכל שקניתי היו עקומים לגמרי, השלכנו אותם יחד עם שקית הניילון שנשאנו בתוכה את החתול לפח אשפה ריק. דפנה עמדה בצד ובכתה. שאול עמד לידה, מחזיק את הספל שלה, שהיה מלא אדמה. עמדנו על השיפוע של הגדה. שמונה שנים החתול הזה היה אצלי, עודד אמר. זה היה עוד לפני שהכרתי אתכם, הוא הסתובב עם הפטיש ביד והסתכל בנו פתאום, הרבה לפני שהכרתי את כולכם, הרבה לפני שידעתי בכלל שמישהו מכם קיים.

 

17.4.06