יש לארנה קזין יכולת מרשימה לראות סדקים בין בני אדם, סדקים במערכות יחסים שנראות "שלמות".

באחד הסיפורים נערה מבחינה ב"פִרצה בגדר" של המשפחה של החברה שלה, המספרת. אבל ברור שזו לא רק הגדר, אלא הגדר המשפחתית. האבא שעוגב על החברה המתבגרת הוא כבר לא לגמרי אבא; האמא, ממילא היא כבר מישהי אחרת שהרי יש לה "ממלאת מקום" צעירה. המשפחה נסדקת, ולתוך הסדק הזה בדיוק נכנס הסיפור של ארנה קזין, אחרי הרבה שנים.

כך גם בסיפור שעל שמו הקובץ היפה הזה, "פיקניק". לכאורה זה סיפור שגרתי – משפחה יוצאת לטיול בשבת. אבל כבר בהתחלה המשפחה הזו נסדקת. האמא מסתלקת, ומטילה את האחריות לניהול הטיול על האח הבכור רמי. האמא מושכת את עצמה מחוץ לסיפור. בכך היא דומה לדמות אחרת, נעדרת, בסיפור, וחשובה מאוד: האבא. אף מילה על האבא בסיפור. העדרו הוא עובדה מוצקה, מוחלטת. על האבא – בהמשך. אבל ברור שבסיפור הזה העדרו של האב הוא הסדק הגדול, שממנו נובעים ומתפצלים הסדקים האחרים ואולי הסיפור כולו.

"אנחנו לא מדברים", אומרת המספרת, מתארת את הפיקניק. בתחילה ההיגד הזה מובן כ"עכשיו, אנחנו לא מדברים", we're not talking. אבל במהלך הסיפור ובמיוחד בפִסקה האחרונה שלו זה יובן כ"אנחנו לא נוהגים לדבר", we don't talk. הסדקים המשפחתיים עשויים בעיקר מחומר האיטום הלבן של השתיקה.

"אנחנו לא מדברים", ובמקום זה באה שורת פעלים אחרים: אנחנו "דורכים", "בועטים", "תולשים", ו"מפיצים" ראשי סביונים. כל הפעולות האלו, אלימות שקטה, "נורמלית", מחליפות את הדיבור, מעצימות את מה שרוחש מתחת לשתיקה.

"רמי לא כל-כך רצה לקחת אותנו לפיקניק. היו לו תוכניות אחרות". רמי כבר נכנס ברגל אחת לעולם של המבוגרים. יש לו, כמו לאמא שלו, "תוכניות אחרות". אבל אמו לא מאפשרת לו את הכניסה לעולם המבוגרים דווקא משום שהיא צריכה אותו בתור "חצי מבוגר", שיחליף אותה. היא לועגת לו: "מה בדיוק תכננת? להסתגר בחדר ולבהות בקיר?". – "אני לא ממלא מקום", הוא משיב לה. בתחילה זה מובן כפשוטו – "אני לא ממלא מקום שלָך". אבל בקריאה נוספת אפשר להבין, שהציפייה מרמי היא למלא את המקום של האבא, לא של האמא. לא למלא את המקום בשבת המסוימת הזו, אלא את המקום החסר תמיד של האבא, שאינו נזכר כלל בסיפור. איסוף הפקקים של רמי יובן אז כפעילות סמלית – הוא עצמו משמש כ"פקק" שאמור לסתום פער שגדול בהרבה על יכולתו, ולכן הוא נזקק להרבה מאוד פקקים.

הציפורים הם סמל חשוב בסיפור. העורבים מייצגים את המשפחה הזו: "העורבים ההורים מאכילים את הגוזלים במשך חודש ימים ואחר כך שומרים עליהם עוד שבועיים וזהו. הם עוזבים". האם זה רמז לחידת האבא הנעדר? האם זהו סיפור של נטישה? את כל מערכות היחסים הקשות של הספר אפשר להבין מתוך העורבים האלו.

ואז, מתוך הפיקניק, הסיפור חוזר במפתיע ליום האתמול, ולסצנה משפחתית טריוויאלית. ואז אנו רואים איך רמי מתנהל במרחב של הבית: רמי, כזכור, "נוהג להסתגר בחדר ולבהות בקיר", כפי שטורחת אמו להזכיר לו. הוא "נכנס לחדר שלו וסגר את הדלת"; האחות המספרת שומעת אותו מדבר בטלפון "ומיד סגרתי". יש רעש מן החדר: האמא דופקת בדלת, מושכת בכתפיים. רמי נכנס לאמבטיה ונועל. האחות שמה תקליט של ריי צ'רלס. משהו קורה מאחורי הדלתות והחדרים הסגורים, אחד מהם חדר חושך של צלם, וכולם מתעלמים. לא במקרה האחות בוחרת בריי צ'רלס, העיוור. המוזיקה שהיא שומעת היא מוסיקה של עיוורון, של התעלמות ממצוקת האח שהיא לא יכולה להתמודד איתה.

המעבר של רמי מחלל סגור אחד לשני בבית עומדת בניגוד לתנועה החופשית שלו במרחב של הפיקניק, מקום שאין בו חדר ואין בו חושך, אלא מרחב פתוח ואור. אבל הניגוד בין חללים בית סגורים וחללי טבע פתוחים נהרס בסיפור הזה. ליתר דיוק, ההריסה הזו היא בדיוק העניין של הסיפור. וכאן אני מגיע לסיום היפהפה שלו. האחים מגלים את האח הגדול, פצוע. הוא מתעורר משינה אבל נראה כמעט כמי שחזר מן המתים. הם שואלים אותו משהו. "רמי לא מקשיב. הוא אומר, הפסדתם. ראיתי זהבן מחלל. אחת הציפורים הכי חשאיות ביער. ציפור צהובה-שחורה שחיה בצמרות ואף פעם לא יורדת לקרקע. היא אוכלת כמעט רק תאנים ושזיפים. מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה. הוא מסתכל עלינו מסתכלים עליו, שותקים. הוא אומר, טוב, עזבו, מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים." (עמ' 64). 

אחרי הגילוי המסנוור הזה של הציפור הנדירה משתררת שתיקה. "הוא שותק. אנחנו שותקים". we don't talk, כזכור. ההתגלות של הסיפור, שהיא באמת התגלות עבור הקורא, היא כיסוי, חציצה ושתיקה בין הדמויות. למה? למה גילוי הציפור הזו אינו הופך לרגע של שיתוף בין האחים?

התשובה היא שרמי, שמספר לאחיו על "אחת הציפורים הכי חשאיות ביער, שחיה בצמרות", מספר להם למעשה על עצמו. "מעט מאוד אנשים זוכים לראות אותה", את הציפור, בדיוק כמוהו, הנע בין חדר סגור לחדר סגור. פתאום מתברר, שרמי מנסה להגיד לאחיו בעת ובעונה אחת גם משהו על ציפור שהוא ראה, אבל גם משהו על עצמו, על מצוקתו, אולי על גרסה אידיאלית שלו, גרסה שהוא מחפש בציפורים. הוא אומר להם, בבלי דעת מה הוא אומר: אני הציפור הזו, ואתם לא רואים אותי. אבל הם לא מבינים אותו, והוא מתרגז: "מה אני מתאמץ, שני ילדים מפגרים". הסיפור הנפלא הזה הוא הבנה מאוחרת, של האחות, את הציפור הזאת ואת מה שהיא ניסתה לומר.

 

* * * * *

 

לרשימה אחרת על הספר >>

תגובה אחת בנושא “פקקים

סגור לתגובות.