הספר (3)

הכרתי עורך של מוסף ספרותי מרכזי בצ'ילה, שלאחר כמה שנים בתפקידו אסר על צוות המוסף להזכיר את המילה סֵפֶר בנוכחותו. תחליפים כמו "זה" או "הדבר ההוא" הותרו בדוחק רב. כך, למשל, אם היה מתקשר אחד המבקרים כדי להציע לכתוב ביקורת על ספר חדש שיצא לאור, או על ספר שיש בו עניין עקרוני, או על ספר שכבר נכתבה עליו רשימת ביקורת או אף על ספר שנדפס-מחדש מסיבות כלשהן – היה עליו לבקש מעורך המוסף את "הדבר ההוא" או סתם "את זה", אך בשום אופן לא את "הספר", "הספרים", או כל מילה אחרת שדמתה ל"ספר" באופן כלשהו. המוסף הספרותי המשיך להתנהל היטב גם תחת האיסור החמור שהנהיג העורך, עד שבאחד הימים נכנס העורך לחדרו והודיע כי מעתה ואילך הוא אוסר על צוות המשרד והעיתון כולו, לרבות על אנשי יחסי הציבור של הוצאות הספרים, להשתמש גם במילה ביקורת על נגזרותיה ונרדפותיה השונות. כששאלתי אותו מדוע סלד כל כך מהמילה ספר ומהמילה ביקורת, כמו מהמילים רשימת ביקורת וביקורת ספרותית ומהצירופים ביקורת הספרות, המבקר הספרותי, הסקירה והרצנזיה, ומדוע בחר בתפקיד של עורך מוסף ספרים המהווה במה לביקורת ספרותית לסוגיה לאור סלידתו העזה מהמילים ספר וביקורת ספרותית, ענה כי ייתן תשובה לשאלות אלו בספר שהוא שוקד עתה על השלמתו. לאחר פרסום הספר, אמר, יתיר את האיסור החמור שהטיל על כל העוסקים בספרות בצ'ילה ויסגור את המוסף הספרותי. ברגע זה, אמר, כך הוא מקווה ומאמין, תפסיק הספרות הצ'יליאנית, וממילא גם ביקורת הספרות הצ'יליאנית, להתקיים. את הספר שהוא שוקד על הגהתו, אמר, מנוי וגמור עימו שלא למסור לביקורת בעד שום הון שבעולם.