האחד והיחיד שלא משתחווה (באשו)

מאצואו באשו, הדרך הצרה לאוֹקוּ, מיפנית: יעקב רז, חרגול / עם עובד 2006, 143 עמ', 79 ₪

פורסם במוסף "ספרים" של "הארץ", 7.6.06.

לראיון עם יעקב רז >>.

במקרה קראתי את הספר הזה, פעמיים ושלוש, בזמן ש"לאלינה" של ארבו פרת, לפסנתר סולו, התנגן בבית, והבנתי איך יומן מסע מזוקק כזה יכול להיווצר מתוך כל המראות והקולות האפשריים של המסע, מתוך כל המחשבות והרשמים, הפגישות והפרידות. כמו הפסנתר שמנגן אלכסנדר מאלטר ביצירתו של פרת, נותר משהו, שריד, שאינו עשוי דווקא מחומרי הגלם (של המסע, של העולם) אלא הוא דבר חדש, שלא היה בהכרח במסע ובכל זאת מזדקק ממנו. "ידעתי שאני עומד על גבול דק בין דיבור ושתיקה", כותב יעקב רז בהקדמתו, אחרי שהוא מצטט את שיר ההייקו של באשו (1644-1694): "חרש, בלילה,/ קודחת באור ירח – / תולעת בערמון". המוסיקה של פרת, כמו השירים המופלאים שהיומן הזה מלא בהם, הם מוסיקה כזו – כרסום התולעת שמרוב שהוא חרישי אפילו הירח (שהתולעת קודחת גם את אורו) נשמע יותר ממנו.

מהו הספר הזה? זהו גם יומן מסע, גם ספר שירה, גם ספר פרוזה חצי בדיונית (רז מציין כי חלק ממה שמתואר ביומן כתיעוד הוא למעשה בדוי). הספר הוא גם השלמה בדיעבד של מקור ההתייחסות לספרו של המתרגם, שלפני שש שנים פרסם בעצמו יומן מסע מקסים ליפן ("טוקיו הלוך חזור", מודן), בעקבות יומן המסע של באשו שהוא מתרגם עכשיו. אבל אני מרשה לעצמי לכתוב על ספר שכתוב בלשון שאיני יודע בעיקר מפני שהוא מדריך (שלא התכוון להיות כזה) לכתיבת שירה, תיעוד של התהליך שברגע מסוים שלו מתארגן ומתבטא בשיר. מכיוון שהמשורר כאן הוא אחד מגדולי המשוררים שחיו מעולם, מוטב שכל מי שהשירה היא חלק מעולמו יקרא לאט בספר הזה. זהו סיפור על כתיבת השירה כמסע, ועל "יעדי" המסע כשירה. המסע הזה מתרחש כל הזמן.

התייר המצוי נוסע כדי למצוא משהו שהוא יודע מראש שנמצא ביעד. הוא נוסע למגדל אייפל בעקבות תצלום ותיאור מוכנים מראש של מגדל אייפל, ולכן, כשהוא מגיע למגדל הוא משווה בין המגדל שבמדריך התיירים למגדל שהוא רואה מולו, ובודק האם המגדל הממשי עומד ב"הבטחה" של המגדל במדריך. באשו שונה מהתייר הזה. אמנם גם הוא, ב-1689, נוסע בעקבות משהו. הוא אינו משליך את עצמו אל הבלתי-נודע הגמור. באשו נוסע, למשל, בעקבות הנזיר סאיגיו (שמסעו התרחש ב-1189, חמש מאות שנה קודם לכן), ממש כפי שיעקב רז, ב-1989, נוסע בעקבות באשו, וממש כמו שהקורא בספר הזה יתקשה שלא להחליט גם הוא, ביום מן הימים, לנסוע עם הספר הזה ליפן (על השולחן לצדי כבר פתוח האטלס).

"אל תחפש את עקבות רגליהם של החכמים הקדמונים. חפש את מה שהם חיפשו", כותב באשו, ורז מביא את המשפט הזה כמוטו לספרו. ההבדל בין התייר של מגדל אייפל לבאשו הוא דק אבל מכריע: התייר מצלם את המגדל ובכך פותר משוואה של זהות בין תצלום מדריך התיירים והתצלום "שלו". היעד הוא פריט מתויק באוסף. גם באשו מזהה את הדבר (ההיסטורי, המיתולוגי, הגיאוגרפי) שהוא מחפש, אבל "בונה" עליו מיד משהו חדש, חשוב יותר, כמו השיר "כמה שקט! / נספג אל תוך הסלע – / קול הציקדה": באשו מתאר הר ומנזר רק כדי להציב בראשם את הציקדה "שלו", ואז להדמים את קולה אל תוך הסלע. דמו את התייר הטיפוסי מגיע למגדל אייפל, ובונה שם עוד מגדל, יפה יותר, לצדו. זו התיירות של באשו. במובן זה, אפשר להוסיף לאופני הקריאה בספר הזה גם את האפשרות לקראו כמדריך לתייר.

התייר באשו הוא נוסע בזמן. "נוסע בזמן" בכמה מובנים: הוא נוסע בעקבות סימני זמן בהווה, כמו ירח מלא במאצושימה או פריחת הדובדבן בשיוגאמה. הוא גם נוסע בעקבות שרידי זמן עבר, כמו למשל המנזר שייסד גדול מורי הזן, דוגן (נולד בשנת 1200). אבל בעיקר הוא נוסע בתוך הזמן, כמי שדואה על הרוח. היומן מתחיל במילים "הירח והשמש הם נוסעים של מאה דורות, והשנים שבאות והולכות גם הן מגזע הנוודים", ורז מעיר שאת המילים "הירח והשמש" אפשר לקרוא גם "החודשים והימים": התייר באשו מבין את תנועתו במרחב כמימוש קטן של תנועה גדולה בהרבה בזמן, תנועת שעון הזמן, שגרמי השמיים הם מחוגיו. התיירות של באשו דומה למי שרץ במורד דרגנוע (מדרגות נעות), מממש את התנועה, מקצין אותה, אבל נמצא כל הזמן בתוכה. התייר המצוי מאמין שהוא, בטיולו, יוצא אל מחוץ לזמן (לזמן מה), אל חיים "בסוגריים", שיש בהם היתר קצר-מועד לפעילות שונה (זלילה, שינה, מין, הימורים וכו'). באשו מבין מיד בתחילת היומן שאין במסע יציאה מן הזמן, אלא דווקא כניסה אליו, התחככות מתמדת בו, כלומר השתנות בלתי פוסקת. מתוך הזמן וההשתנות, ולא מחוץ להם, נחלצים השירים המשובצים בספר. שיר הייקו כולל על פי רוב "קיגו", מילה המרמזת על העונה; הוא כמעט תמיד קידה לזמן. "אני משתחווה לַזמן / האחד והיחיד / שלא משתחווה" (זלי גורביץ', "זמן בָּבָּ").

"הדרך הזאת / שאיש לא הולך בה – / ערבּיים של סתיו". את ההייקו הזה הציב רז בראש הספר. ובאמת יש בו משהו מתמצית רוחו של הספר. באשו הולך בדרך (בסתיו, בין ערביים) כדי לראות את אי ההליכה שבדרך הזו, הקונקרטית, שתחת רגליו. כל אחד משירי הספר רואה את המקום שבתוך המקום, את הדרך שבתוך הדרך, כלומר את הסוד שהוא גם פשוט ונגיש. כך, השיר "אביב מסתלק / ציפור מקוננת – עֵין / הדגים דמעה" יכול להיקרא כשלעצמו, אבל אם קוראים קצת קודם ביומן רואים שהשיר נולד מפרידה של באשו מידידיו: "עמדתי שם, כמו בחלום, מזיל דמעות פרידה": הדמעה והפרידה עוברות מטמורפוזה שירית – פרידת המשורר נעשית פרידת האביב, בכיו – בכי הדגים, בכי שהוא גם הנהר והים, הזרימה וההשתנות, ההיפרדות המתמדת, שאין דבר בִלתה. באשו רואה את הסוד שבפרידה ה"שגרתית" מידידים, איך הוא חלק מתהליך גדול של היפרדות.

"איש לא מבחין בו / בפרח עץ הערמון / מתחת לגג": בדיוק כדי להבחין בו, ולהבחין בכך שאין מבחינים בו, מתרחש המסע. פרח הערמון הזה הוא תשובה לשאלה שאינה נשאלת במפורש ביומן: לשם מה המסע? והיומן מלא תשובות כאלה. למשל, בהר אסאקה באשו (עם מלווהו למסע, המשורר סורה) מבקש מתושבי המקום להצביע עבורו על פרח הקאצומי שזיהויו מוטל בספק, "אבל איש לא ידע". ואז, הוא כותב, "ירדה השמש ונגעה בקצה ההר". הוא מקבל תשובה לשאלתו בהצבעה אחרת. לשם מה? באשו עונה: "זו מעלתו של המסע, השמחה להיות חי". לא השמחה "לצאת מהחיים" אל חיי אשליה קצובים בזמן, כמו שהתיירות המצויה מציעה, אלא השמחה להכנס אליהם. ובאמת, הספר מלא כניסות אל תוך מקומות: "היה אפל כל כך מתחת לעצים"; "נכנסנו לחורש אורנים צפוף שלא חדרה אליו קרן שמש"; "אפשר להידחק אל תוך המערה ולראות את המפל מאחור".

יש, לצד כל רגעי ההתבהרות והצלילוּת של הספר, אפיזודה יוצאת דופן אחת ביומן, עכורה. באשו וסורה פוגשים שתי זונות באיצ'יבורי. "מחר ישלחו מכתבים הביתה ובהם דברי הבל", באשו כותב, ומשער מה יכתבו הזונות: "נשטפנו אל החופים האלה על ידי גלים לבנים, כמו בנות דייגים צללנו אל תחתית העולם הזה…". ולמחרת, כשהזונות מבקשות להתלוות אל המשורר, הוא מסרב להן. זהו קטע מרכזי ביומן, משבר, מכיוון ששתי הזונות האלה גם משקפות, כפארודיה, את באשו וסורה, שכמוהן נודדים וכותבים. הן, אמנם, כותבות קיטש (בעיני באשו), אבל האם באמת מכתבן המשוער (נזכור – באשו הוא הכותב את המכתב "מפיהן"!) רחוק כל כך משיריו של באשו? "נעצבנו בשל אי-ודאות. האם נוכל ללכת אחריכם?", שואלות הזונות, ומאירות לרגע את צדו הלא אידיאלי של המסע, את הבדידות ואת הסכנה שבו. באשו אולי נבהל מן האמת שמביעות הזונות, ולכן הוא אינו מושיט לה עזרה; תחת זאת, הוא כותב את שירו הנודע: "באותו פונדק / לנו יחד – זונות / תלתן וירח".

יומן המסע, שהתחיל בשמש ובירח, מסתיים בטקס פירוק והרכבה-מחדש של מקדש לאלת השמש (טקס המתרחש אחת לעשרים שנה). זוהי אולי ההתגלות הגדולה ביותר של היומן – מקדש שמפרקים אותו לא "כי צריך" אלא כי – אולי – כך מלמדת השמש. היציאה למסע של באשו, וכתיבת שירה, היא פירוק והרכבה כאלו של הכותב/הנוסע. בשיר הבא, המובא באחרית הדבר של יעקב רז (שיש רק בה כמות של שירה גאונית שיכול לפרנס בכבוד כמה וכמה ספרי שירה), נסו לחשוב על "האיש" שהמשורר (שיקי, נפטר 1902) מזכיר לא כאיזה זולת אלא כמשורר עצמו. ממבט כזה נולד המסע, ממבט כזה נולדת השירה. בעיני, זהו ה"אני" האמיתי של השירה:

אני מביט לאחור –
האיש שרק פגשתי
היה לערפל