משחקי ילדים

כדאי מאוד לראות את התערוכה החדשה של אלחנדרו גולדברג שנפתחה היום בגלריה 33. אני חוזר ממנה עכשיו ועדיין תחת הרושם הראשוני אני רושם כאן כמה הערות מהירות (אולי המהירות הזו מושפעת מרוח התערוכה, שהכל בה מתרחש בתנועה). זו תערוכה שהמוטיב שלה הוא ילדים ותינוקות. מה שיפה בתערוכה הוא שברור שהצייר למד משהו חשוב מהמוטיב שלו. קצת בדומה לסזאן, שביקש מהמודל הנשית שלו "להיות תפוח", גולדברג מבקש מעצמו "להיות ילד". אבל להיות ילד אין משמעו כאן מה שמכונה לפעמים "התיילדות", כלומר אין כאן שום מניירה של ציור ילדים. מה שכן יש כאן הוא רוח של משחק ושל חיים, ובעיקר רוח של תמימות. לא רק תמימות: לצד החדווה של מעשה הציור והקולוריזם הנפלא באמת של הציורים האלה, העין הבוגרת של הצייר רואה דברים שילדים לא יכולים לראות: למשל, איך ילדים רבים כאן הם למעשה זקנים, זקנים ממש. ראו למשל את הילד העומד ליד פרוסת העוגה בציור הגדול. פתאום רואים כמה הכותרת "ילדים" מטעה. יש כאן ילדים-ילדים, ילדים בגיל העמידה, ילדים זקנים, ילדים-מתבגרים. 

מהציור הנ"ל אפשר להבין את התערוכה: יש פרספקטיבה שנמשכת אל שדות בתוך הציור, ויוצאת אל בריכת שחיה בצד ה"קרוב" אלינו. בין לבין נמצאים הילדים, רובם קופצים למים. אפשר לראות את הציור הזה לא רק כסצנה של "כיף" (וגם זה נכון, והציור מחמם את הלב כמו "משחקי ילדים" של ברויגל, כאילו יש בכוחה של הילדות לבקוע מבעד לציור, למרות שאנו יודעים שזה "רק ציור" – זה לא רק ציור, לא רק צבעים וצורות, זה "גם ילד") אלא גם כתפיסה מרגשת של "החיים", במובן של מהלך החיים, ההתקדמות שלהם מהילדות והלאה. יש שם צינור ירוק שילד בוקע ממנו אל המים, ילד אחר כבר שוחה במאמץ קדימה, אחר בדיוק הולך לנחות בפנים, אחד מיואש מהמים – בקיצור, הילדים האלה כולם משתתפים במשחק הזה של החיים שאנו, כצופים מבוגרים יותר, יודעים עליו משהו שהם אולי עדיין אינם יודעים. אפשר לחשוב על הציור הזה כמו לוח שחמט בשלבים הראשונים של המשחק, כשרק כמה "פיונים" הוזזו קדימה. המשחק עבור הילדים האלה רק מתחיל, משחק שהוא באמת "קפיצה למים", כלומר אל החיים, מהאופק האינסופי שמאחור אל אופק אינסופי שבעתיד. מה שאני מנסה לומר הוא שהילדים האלה, במרחק של מטר או שניים מחוץ לציור, הם כבר אני ואתם – שאנחנו עומדים כבר עם הבגדים שלנו והצבעים שלנו והמשקפיים שלנו בתוך אותם מים ממש.