איך יכול מלאך לנסוע ברכבת התחתית?

שרון אַס, נתיני השמש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס 2006, 100 עמ', 56 ₪
[פורסם ב"הארץ" ספרים, 14.6.06]

ולטר בנימין כתב ב-1939: "בודלר ראה לפניו קוראים שקריאת שירה כרוכה לגביהם בקשיים… בודלר רצה להיות מובן" (תרגם דוד זינגר). גם שרון אס רואה קוראים שקריאת שירה כרוכה עבורם בקשיים. אי אפשר שלא לראותם. אבל בניגוד לבודלר (על פי בנימין), היא אינה רוצה להיות מובנת.

 על רקע הקושי בקריאת שירה אפשר להבין כמה מן הניסיונות לכתיבת שירה לאחרונה. תופעה ככתב העת "הו!" אפשר להבין יותר על רקע הקושי הזה ופחות על רקע ערכים אסתטיים מוצהרים. הסיבה לפנייה לאסתטיקה שירית מסוימת היא התוצאה, לא הסיבה. מכיוון אחר לגמרי, ספר שירה כמו "זמן בָּבָּ" של זלי גורביץ' מתמודד עם הקושי בקריאת שירה על ידי הפיכת השירה לעניין אחר לגמרי מהמצופה, בעיקר על ידי חריגה מוחלטת מהאני הלירי הרומנטי השגרתי המקובל בעשרות ספרי שירה הנדפסים כאן מדי שנה, חריגה שהיא ניפוץ תזזיתי של הליריקה, היוצרת ליריקה חדשה, עניינית, מחוברת להווה ולדיבור. אחרים (למשל חביבה פדיה) פונים אל מסורות קדומות כמו הפיוט ובכך פונים אל קוראים שאינם רק קוראי שירה טיפוסיים, אלא קוראים שבאים אל השירה מן התפילה, "מלפני" הרומנטיקה. אלו רק דוגמאות ספורות.

הג'סטה הבסיסית של "נתיני השמש" היא מבט בקוראים המתקשים, והפניית עורף שקטה אליהם. מבטו של הספר אינו מופנה אל קורא, אלא אל כותבים, אל טקסטים (ו"הקומדיה האלוהית" של דאנטה בראשם). הקורא "אינו מעניין" את שירי הספר הזה, לפחות לא בגלוי. פנייה כמו "קורא צבוּע – בן דמותי שלי – אחי!" של בודלר (תרגם דורי מנור) או "הַב ידך, הקורא!" של אצ"ג אינן האתוס של הספר הזה. הספר נפתח בכניסה פנימה אל עולם שהוא מיד ספרות: "בתחתית דפים לבנים אני יורדת עוד מדרגה אחת" (עמ' 7). הספר, ששומע כל העת את "הקומדיה האלוהית", יורד אל גרסה חדשה של גיהינום בפתחו, אבל המקום הזה מצוי "בתחתית דפים לבנים", במודע בתוך שברי טקסטים. "ארץ השממה" של ת"ס אליוט היא בלי ספק נקודת המוצא של הספר הזה, שיוצר הסלמה של הפירוק של אליוט.

שרון אס אינה נסוגה או מנפצת את האני הלירי, אלא דווקא מעצימה אותו לממדים של עולם מלא, מלא השתקפויות של אותה "אני" ("אני הזרה, צופה בזרה"), סמלים, והרבה מאוד שרידים של תרבות נוצרית, שעומדת בניגוד גמור לגל השיבה למקורות העבריים בשירה של השנים האחרונות (בכתב עת כמו "משיב הרוח" למשל). התוצאה היא שירה שאפשר לכנותה ברוקית, במובן של בורחס: "הברוק הוא סגנון אשר בכוונה תחילה ממצה, או שואף למצות, את האפשרויות של עצמו" (תרגמה רנה ליטוין). הספר מודע לגמרי למהלך המיצוי העצמי הזה. בשיר מספר 33 היא כותבת: "מי שמנסה לחיות על מזון כוכבים/ לחם שאינו משחיר, יופי נטול עפר – / נחנק". יש ב"נתיני השמש" גם (לא רק) ניסיון לחיות על "מזון כוכבים" ספרותי, להתקיים קיום שירי נטול כוח-כובד (גרביטציה), להיות ספרות. זהו ההישג של הספר, וגם ההסתכנות שלו. החנק שמזכיר השיר אינו מחוסר חמצן אלא מעודף שלו, מהיפר-ונטילציה.

אבל אילו זה היה כל הספר הוא לא היה יפה כל כך. ואולי הגיע סוף-סוף הזמן לומר שזהו ספר יפה מאוד, לפעמים מרגש מרוב יופי, לצד היותו קשה מאוד – אחד מספרי השירה הקשים ביותר בשירה העברית. אינך קורא בו אלא מפענח אותו (ולא אחת נכשל). אנסה כאן לקרוא באחד השירים המופלאים, היותר "שקופים" בספר.

השיר נפתח בתנועת ראש: הראש מורם מעל הפארק הלונדוני ויורד אל מתחת לפני הקרקע, ואז שוב, אל המלאכים למעלה, ואל הרכבת התחתית למטה. תנועת הראש הזה מהנהנת לדאנטה. הציר המיתולוגי הנוצרי של "גן עדן" ו"גיהינום" מתגשם בשיר הזה בלונדון של יום-יום, וזה יפה מאוד, ועשוי בעדינות רבה. למעלה נושבת הרוח המערבית של זפירוס (ראו "פרדיסו", קאנטו 12). הברווזים חוצים את הרוח הזו בקלות, בטבעיות. הקלוּת הברווזית הזו אינה אפשרית על הקרקע ומתחתיה, כפי שיתברר.

מן הרקיע, גן-העדן הנחצה, אנו יורדים בבת אחת אל "עיר המסדרונות התת-קרקעיים". שם אין מעוף ואין רוח אלא נהמות, פחד ועכברושים. לא מלאכים, שירה ו"עולם עתיק" אלא אנשים, שתיקה של נוסעי רכבות ש"הוגים בנפילה", וזמן הווה. הנפילה שהם הוגים בה מוסברת מיד בקריאת הכרוז הידועה של הרכבת התחתית בלונדון, Mind the Gap!, "שימו לב לרווח". אבל השיר שומע איך ה"רווח" שהוא הפער בין הרכבת והרציף, שאליו אפשר ליפול, הוא גם רווח במובן של ההפך מ"הפסד" ולמעשה גם במובן של פדוּת וגאולה. המילה "מזהיר" מזדהרת פתאום, חורגת מהיותה סתם אזהרה, כלומר נטענת זוהַר ("אני פותחת בדאנטה, כבַזוהַר", עמ' 51). מול הקריאה הזו הפס הצהוב הזוהר הופך לא רק למסמן של סכנה בטיחותית אלא גם למשהו שקורא את האפשרויות של רכבת נוסעת, של החלצוּת, של תקשורת. בדיוק את הכפל הזה השיר תופס: האפשרות לחצות את הפס הזוהֵר מול האפשרות ליפול לפני ההגעה אליו. עיינו בדאנטה ("אינפרנו", קאנטו 3) ותראו מה רואה שרון אס ברכבת התחתית: ה"נפילה" שנוסעי הרכבת הוגים בה מתרחשת שם בפועל, כשדאנטה מצליח לחצות את נהר האכרון ולהיכנס אל הלימבו. "ואפול כאיש אשר תרדמה אֲחָזַתְהוּ" (תרגום שאול פורמיג'יני).

אם העולם מחולק, כמו אצל דאנטה, לציר "אנכי" של "למעלה" ול"למטה", לאנשים של שירה ולאנשים של פעולה, ל"מהססים לעולמי-עולמות" ול"נחושים", ל"מלאכים" ול"עכברושים", איך אפשר לנוע בתוכו ולפעול? איך אפשר להתקדם בעולם שמאפשר מלאכיוּת (ולשון מלאכים) מול "נהמות גלגלים"? במילים פשוטות: איך יכול מלאך לנסוע ברכבת התחתית?

יש בשיר תשובה לכך. "על גשר ווֹטרלוּ גובֶה ממני הוֹמלֶס מְזַמֵר דמֵי מעבר". המשוררת זורקת מטבע למישהו ששר על הגשר, אבל מיד מבחינה איך המטבע הזה הוא גם המטבע שגובה השד כארון, ספן המעבורת החוצה את נהר השאול. אבל חסר-הבית המזמר ומקבץ נדבות אינו רק התגלמות של שד הסף, כארון; הוא גם השתקפות של המשוררת עצמה. היא גם כארון וגם אורפאוס המבקש, בכוח שירתו, לחלוף על פני כארון. היא כארון אורפאי, שר: בה-בעת בולמת ומבקשת מעבר, חסרת בית, משוטטת ב"דפים הלבנים" של השירה, "חלק מרשת כייסים", "קבצנית", "זרה" (עמ' 9). חסרת-מקום ומזמרת, היא מזהה את עצמה בקבצן העומד מולה, מכיוון שגם היא עומדת בדיוק כך על הגשר בין העולמות שהשיר מציע, עולם המלאכים ועולם העכברושים. לא רק היא, השירה עצמה ניצבת שם. לכן בדיוק השירה היא עניינם של "המהססים". ההיסוס, ה"רווח" (Gap), הוא דבר שצריך לתת עליו את הדעת (Mind) בעוד מובן. השיר כמו אומר לעצמו: זהירות מהרווח שבין המילים והמשמעות, רווח המייצר גם את הרווח בין הקורא והשיר, כלומר את הקושי בקריאת שירה.

אבל השיר גם אירוני ביחס לחלוקה הדנטאית "למעלה-למטה". כי בתוך ה"שאול" נשמע גם קול האלוהים המתהלך בגן ומזהיר/זוהר על רווח/הרווחה: יש שם, למטה, גם "עין חשמלית" אלוהית לגמרי, "פקוחה עלינו". האלוהות מתבררת כשייכת לא רק לתחום ה"מלאכי" של המעוף ו"העולם העתיק" אלא במידה שווה גם ל"גיהינום" התת-קרקעי. פתאום מתברר – אכן יש אלוהים גם במקום הזה. אלוהים גם עם העכברושים. הרגעים שבהם נשמע גם ציוצם הם רגעי החסד של הספר. הרי סמוך לציוץ הזה עוברים עלינו החיים. "מאות הנוסעים" ברכבת הזו הם אני ואתם. שם, ברכבת הזו, אני קורא היום ב"נתיני השמש".