קנלטו, התמזה והסיטי של לונדון מהריצ'מונד האוס, 1747

 

בפינה השמאלית: זהרורי אור על שיח מול הקתדרלה. אין על הקתדרלה יותר אור מאשר על העלים. מי עוד מבחין באור מלבד השיח הזה?

הכיפה כמעט מרחפת באוויר, נמסכת אל השמיים והענן. ובאמת היא מלאה חלל ריק, גם האבן יודעת זאת.

הקשתות המוליכות אליה – ליד הדלת – רבע עיגול "מיותר", נפלא, על השביל, אחר כך החלון, ומבנה מוסתר קטן: כך פועלת השמש, שהיא בכל מה שהיא מאירה אותו.

היכן הוא, עיגול השמש, בציור הזה? היכן לא? חלקי העיגול מושלכים כרמזים על הקרקע.

המרפסת – מישהו מנקה את המקום הזה. "פִקחו את העיניים".

שתי ארובות, שני צריחים, שני עמודי עץ, שני ספסלים. ברישום לונדוני אחר – הצטלבות משוטים – העקרון, מה שמחזיק את כל הציור, ואולי את כל עבודתו של קנלטו: הנגיעה בין כל דבר לכל דבר, העקרון הזה, שאפשר לגעת, שהעולם הוא הצטלבויות מוארות ופתוחות, לא איים קודרים בגשם.

הקרינולינות הלבנות – הכיפה הלבנה של סנט פול. 

ההרגשה שאפשר בקלות לחצות את הנהר – האופטימיות – האור.

הרבה סירות, הרבה דרכים לעבור, אין שום בעיה. שום "הודעה מהקיסר" ושום "שער החוק". פשוט לעבור, כל מי שרוצה.

עד כדי כך קל, שאתה שואל: מדוע לחצות, אפשר גם להישאר, זה בסדר. לא צריך לחשוב על זה בכלל.

לא עניין גדול המעבר – לא עניין גדול להישאר במקום. השמש ממילא נמצאת "כאן" ו"שם" באותה מידה.

הכול פועל במתואם – עולם בהרמוניה שאינו עולם "אידיאלי" אלא "סתמי".

שלווה בתוך הריבוי והפעלתנות – לא צריך לרוקן את העולם בכדי שהוא יהיה מקום שָׁלֵו.

הציורים של קנלטו גם כהצעה ל"איך לעמוד מול ציור": כמי שהעולם פתור עבורו גם כשהוא מסובך. לעמוד מול נוף כמו מול ציור, כלומר בבטחון היחיד האפשרי מול הציור – שהוא לא יתפרץ אליך, לא משנה מה יקרה, שהוא תמיד מכאן ואילך, אבל אינו מפנה אליך גב, אלא הוא סבלני כלפי סבלנותך.

אנו מסתכלים בעיר, אבל העיר מסתכלת כלפי מעלה, מריחה את השמיים.