מִטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, חוברת 7, ספטמבר 2006, עורך: יצחק לאור, 148 עמ', 69 שקלים

יש שיטה פשוטה ויעילה לבדוק את תפקודו או את נחיצותו של פרט כלשהו בציור: מושיטים אצבע, מסתירים את הפרט, עוצמים עין אחת, ומנסים לתאר איך היה נראה הציור בלי הפרט הזה. אם הפרט חשוב, הציור ייראה בלעדיו מוזר, "עקום", לא מאוזן (למשל: ה"מונה ליזה" בלי החיוך). אם להשתמש בשיטה הזו לגבי תמונת המצב של כתבי העת בישראל בשנים האחרונות, ולגבי תמונת המצב של הספרות בכלל, הרי שללא "מטעם" היתה מצטיירת תמונה מבהילה ממש, של תרבות ושל כתבי עת ספרותיים שכמה מעורכיהם והכותבים בהם נחתו כביכול מהירח המלא הישר לבית הדפוס.

מפתה לכתוב ש"מטעם" מציל את הכבוד האבוד של התרבות העברית או משהו מעין זה, אבל זה כמובן לא נכון. הוא לא מציל שום דבר זולת עצמו, והכותבים בו לא צובעים כותבים אחרים בצבעים טובים יותר. ועם זאת זה כתב העת היחיד שיש בו שילוב של ז'אנרים שונים של כתיבה ברמה גבוהה, ושיש בו חיבור, שאמור להיות מובן מאליו אך אינו כזה בישראל היום, ל"עת", לזמן, וגם למקום. להבנתי, "כתב עת" אינו סתם משהו שמופיע אחת לעת קבועה, אלא משהו שמנהל איזה דיאלוג עם העת וצומח מתוכה, כותב את העת. הנה עוד תרגיל של הסתרה: נסו לדמיין האם כתב עת עכשווי כלשהו יכול היה להידפס לפני עשר שנים. עיקרו של כתב העת "עכשיו", למשל, יכול היה להידפס גם לפני ארבעים שנה; באשר ל"הו!" התשובה היא חיובית, ואף באופן לא היפותטי: הוא הופיע בשינוי צורה כ"אֵב" לפני יותר מעשור. לא כך לגבי "מטעם".

אני מבקש להימנע מן המקובל והמצופה מהכותב על כתב עת – כלומר מלסקור בכמה מילים את הפריטים והכותבים המופיעים בחוברת תוך תמצות של התוכן וכמה מילות הערכה. בכוונתי יותר לנסות לתאר את הלך הרוח שממנו נוצר גיליון כזה, ואת האפקט שלו על הקורא כמכלול, כלומר, כאילו היה ספר ולא רק מקבץ של כותבים. בעיקר מעניינת אותי השאלה מהי ה"הצעה" של כתב העת לקוראיו, האם וכיצד הוא מסייע להם לצלוח את ביצת הזמן של שלהי קיץ 2006.

"מטעם" 7 יוצר הצטברות של מעין חומה של השתקפויות אכזריות מול עיני הקורא. הוא מקיף את הקורא בטקסטים על ישראל היום, מבעד למסך העשן של דימויי התקשורת והסחות הדעת של הבידור והספרות הפופולרית. אני מתאר בקיצור רב: טקסט משפטי על מציאות הנדל"ן הישראלית; טקסט על תיאוריה כלכלית כמכשיר שמסתיר את המציאות הכלכלית הממשית; טקסט על ספרות המציג את האופן שבו משתלבים פופולריות ספרותית עם תעמולה פוליטית מיליטנטית; סיפור בשולי מערכת החינוך הישראלית. המציאות המתגלה היא של נישול, עוול, ציניות, אטימות במסווה של "רוח", עקרות רגשית, אימה. משקולות של עופרת (מחויבת המציאות) תלויות בשולי כמה מהעמודים של "מטעם".

"אשאר רק עם צווחת העוללים במערב ביירות"; "כמה מאוסה פתאום אהבתנו" (מתוך שיר של העורך בפתח החוברת). הטון בשיר הפתיחה הזה כמו מקבל הסבר בחלק מן הפרוזה (מאמרים וסיפורים) בהמשך. "את גרניקה כבר ציירו", הוא כותב בשיר הבא אחריו. ואם המחאה "הגדולה" כנגד זוועות המלחמה כבר נעשתה, מה אפשר עוד לעשות חוץ מלהתייאש? בתחילה נדמה שהחוברת הולכת לאשש את ההנחה הזו ולפתח אותה. כאילו אלו האפשרויות העומדות בפנינו: חלוקה ל"אלה שחורקים שיניים ואלה ששרים מזמורים" (זביגנייב הרברט, בתרגום דוד וינפלד).

מאמר מעניין בהקשר זה הוא ניסיון מעניין לסכם את אופייה של הפילוסופיה הצרפתית החדשה (של החצי השני של המאה ה-20) מתוך עמדה אוהדת. המחבר, אלן באדיו, הוא אחד מן הפילוסופים האלו שהיוו את "הרגע הפילוסופי" של חצי המאה האחרונה. והוא כותב: "לרגע הפילוסופי היה עניין בגדולה יותר מאשר באושר… השתוקקנו להיות הרפתקני המושג" (עמ' 137, תרגמה ענת מטר). באדיו כותב את זה בהתפעלות ובאהדה, אבל אפשר לקרוא את דבריו גם כעוד אבן בחומה המייאשת והנכוחה ש"מטעם" מציג לקוראיו, מכיוון שבאדיו צודק. ולא רק שלא "באושר" היה העניין הפילוסופי של הקבוצה שהוא דן בה, אלא גם לא בסבל ובדרכים להבין אותו סייע לו. וזה כבר חמור יותר. ומכיוון שעיקר עניינו של "מטעם" הוא בדיוק הסבל, הופכים דבריו של באדיו, כביכול, להודאה באשמה.

אבל יש בחוברת הזו גם סוג אחר של טקסטים, ולאט מצטיירת אפשרות שמוצאת סדק בין שתי הדלתות, הבלעדיות לכאורה, של "אלה שחורקים שיניים" ו"אלה ששרים מזמורים". הסדק הזה נמצא, בעיקרו של דבר, בשירה שבחוברת. אפשר להדגים את מה שעושה השירה לחוברת הזו בקריאה של שבעת השירים (בתרגומו של ליאור שטרנברג) של המשוררת האירית אוואן בולנד. השירים באים אחרי מאמרו של אורי דייויס על מדיניות האפליה בהקצאת משאבי הקרקע של ישראל בתוך תחומי מדינת ישראל הריבונית (ל-20% מאזרחי המדינה הערבים יש 2.5% מקרקעות המדינה; עמ' 35). מיד לאחר מכן (עמ' 37) מופיע השיר "הארץ האבודה" ובו השורות: "יש לי שתי בנות/ הן כל אשר ביקשתי בעולם./ או כמעט הכול./ ביקשתי גם פיסה אחת של אדמה:/ עיר אחת לכודה בין גבעות. נהר אחד עירוני./ אי שרוי בתוך שלו./ כדי שאוכל לומר שלי. משלי. ולהתכוון לזה".

 

השיר חייב להיקרא גם כמעין הערה על המאמר של דייויס. הוא כמובן לא נכתב על ישראל, אבל הוא מאיר פתאום את הצורך האנושי האלמנטרי במקום בדיוק כאותו הדבר שחוקי ישראל שוללים מהמוני בני אדם. החיבור הזה הוא אחד מכמה שיש בחוברת, חיבור ההופך את השירים למעוגנים בייאוש הפוליטי, אבל לטקסטים שמצליחים לסדוק את החומה הזו ולהציע משהו אחר, מין מסר קונסטרוקטיבי ולא נואש, מרומז, שאנסה לאפיינו עתה.

לשם כך, הנה עוד כמה ציטוטים משיריה של בולנד. "כאן הוא כוכב/ ההתגלות שלי:/ מנורת חדר הילדים/ בחלון הפרברי הזה"; "אני רוצה להראות לך/ מה/ אני לא ממש יודעת. נראה"; "אוכל להראות לך דברים: איך שורש הפלג/ מפלס את דרכו,/ ומה שלום עץ התפוח שלך,/ ואיך חינניוֹת נסגרות כמלכודת". השירים הללו הם דיבור של אמא אל בת. הדיבור הזה מלמד את הבת את העולם מתוך ידיעה מוגבלת ומתוך הכרה בקיומו של הכאב: איך חינניות (סוג של צמחים) נסגרות "כמלכודת". בקומפוזיציה של החוברת זהו רגע טעון מאוד, מכיוון שההצבעה על הצמח הנסגר כמלכודת משקפת למעשה את המהלך של החוברת כולה, את מה שכיניתי קודם ה"חומה" הישראלית שסוגרת על הקורא העובר ממאמר למאמר כאן. אבל בד בבד החומה הזו גם מוצגת כדבר שאפשר להתבונן בו, ואפילו להסביר אותו לילדה קטנה. לא להיבלע בתוכו.

קרלו גינצבורג, במאמרו (בתרגום עודד וולקשטיין), מציע מבט היסטורי הממוקד בחד פעמי, באינדיבידואל, כתיבת היסטוריה מתוך "ירידה למעמקי אישיות יחידה". והנה, העורך, במאמרו על עמוס עוז, כאילו מיישם את המלצתו של קרלו גינצבורג על כתיבת היסטוריה כך, במסה ספרותית, כשהוא "יורד למעמקי אישיותו" של עמוס עוז ומבין דרכה את תפקוד "אנשי הרוח" והתרבות בישראל במלחמה. המשותף לכתיבת ההיסטוריה של גינצבורג, לביקורת של לאור ולשירה של בולנד הוא בדיוק ההבחנה באדם היחיד כסוג של סירוב לעריצות של המבט הכללי, שהוא – לפחות היום – מבט מאוד מייאש.

זהו סירוב שעוסק לא ב"גדוּלה" ולא ב"אושר" אלא בסבל הנגרם ליחידים ועל ידי יחידים (ולכן, אגב, הוא גם כתוב בלשון שלא רק יחידי סגולה יכולים להבין, בניגוד לרוב הפילוסופים שבאדיו עוסק בהם). ה"עצה" שהחוברת הזו מעניקה לקוראיה מתגלמת גם באחת מה"סונטות לאורפאוס" של רילקה, בתרגום חדש של שמעון זנדבנק. שוב השירה: "עוד לא נחקרו ייסורים,/ לא נלמדה אהבה,/ ואנה הולכים המתים// איש לא ניחש./ רק השיר על פני ארץ רבּה/ חוגג ומקדֵש". השיר הוא על הארץ, ועל הארץ נמצאת הקדושה. הקדושה הזו אינה עניין להתפעמות אקסטטית או אופראית. היא אפשרית כחלק מהיומיום. בשיר נהדר של אלי אליהו ("עדות") יש לכך ביטוי – זהו חיזיון נבואי סגור ו"גבוה" שהמילים הנולדות ממנו הן כבר "נמוכות", נחבטות בעצמן ולא מייצגות, אבל דווקא משום כך הולמות ואנושיות, בדיוק מכיוון שהן דבר שאפשר להסתדר איתו: בכל זאת נותרת "מראָה גדולה" בשיר, כחפץ קונקרטי מדהים בפשטותו. אבל היא לא משקפת את בבואת המשורר אלא את "העולם".

 

ה"נביא" כאן לא עסוק בהקדשת עצמו, כמקובל בז'אנר הזה מאז ומעולם, אלא בהתנפצות הצמודה להתגלות. כמו אצל רילקה, השיר "חוגג ומקדש" משהו ארצי כמו ילדה, כמו מראָה גדולה, כמו עץ תפוח. הסדק בחומת הייאוש ש"מטעם" מעניק הוא היפוכו המדויק של הנרקיסיזם (שהוא הנושא העיקרי במאמר הנוקב על עמוס עוז): הוא פנייה אל הזולת. וביסודו של דבר זוהי פניה שמותר לקרוא לה "דתית". "דתית" במובן של קדושת המשפחה, "דתית" במובן של תפיסת הזולת כעולם מלא, "דתית" במובן של השירה.

 

 

[פורסם ב"הארץ – ספרים", 26.9.06]