תומס ברנהרד, הנשימה (החלטה), מגרמנית: יהודית שרגל, הקור (בידוד), מגרמנית: רחל בר-חיים, הוצאת גלריה דביר, 87 ו-84 עמ', 50 ₪ כל ספר

פורסם ב"הארץ" ספרים, 4.10.06.

שני הספרים האלה משלימים סדרה של חמישה חיבורים (קדמו להם "ילד", "הסיבה" ו"המרתף", שלושתם הופיעו בהוצאת "המעורר" ותורגמו להפליא בידי שתי מתרגמות הספרים החדשים), המצטרפים יחד לחיבור הכן והמרשים ביותר המוכר לי שכתב סופר על עצמו. אין זו אוטוביוגרפיה, כלומר סיפור החיים כשלעצמם, אלא אוטוביוגרפיה רוחנית, סלקטיבית מאוד, שכל כולה מכוונת להבנה עצמית של ברנהרד, שהיא בראש ובראשונה הבנה עצמית שלו כסופר. חמשת הספרים הם, לכן, מבוא הכרחי, והמבוא הטוב ביותר, לספרות המופת שהוא כתב.

כל אחד מן הספרונים האלה יכול להיקרא בבת אחת, וכך כדאי לקרוא אותם. כל אחד מהם הוא מונולוג, דיבור ישיר. ללא שום תחבולות ספרותיות, ההרגשה מול הספרים היא של וידוי הנאמר אליך אישית, של דיבור. הדיבור הזה מניח במובלע את קיומך כמאזין. הוא מסביר, מצטדק, מדגיש, חוזר. אבל אין אלו מונולוגים מסוגננים מן הסוג התיאטרלי, אלא דיבור שידיד קרוב במיוחד יכול היה לומר לך.

"הנשימה" ו"הקור" מתייחסים לתקופה של כשנתיים בה שהה ברנהרד בן השמונה עשרה במוסדות שונים להחלמה מדלקת ריאות ומסיבוכים חמורים שלה. זוהי כל ה"עלילה", ולא מיותר לציין שהספרים האלו הם חובה ממש לכל מי שקשור או היה קשור למחלה קשה, הן כמטפל והן כחולה. ברנהרד לקה בדלקת ריאות בעת שפרק תפוחי אדמה במכולת בה עבד, היא "המרתף" על שמו קרוי הספר הקודם בסדרה. המרתף הזה היה המקום אליו הצליח להחלץ ממערכת החינוך האוסטרית הדכאנית ומהקיום העלוב שהיא הבטיחה לו. והנה, בשיא ההחלצות, ברשלנות מטופשת, הוא מסכל את מה שהיה נראה כהתחלה של חיים חדשים וראויים, חיים עם "האנשים האחרים", "בכיוון הנגדי" ("המרתף", עמ' 7). המחלה היא כיוון נגדי לכיוון הנגדי של "המרתף", כלומר נסיגה מייאשת.

אבל לא רק נסיגה וגם לא בעיקר נסיגה. הספרים הם פירוט של המחלות כמסכת של סבל גופני ונפשי קשה, אבל, וזו הנקודה החשובה, הם גם התגבשות של ההבנה כי הסבל והמחלות היו הכרחיים לגמרי ליציאתו ברנהרד מהעבודה במכולת אל חיים שבסופם יהיה סופר גדול. המחלה היא גם איומה וגם מושיעה. לא "כור מצרף" (פורגטוריום) שמצוי באמצע בין גן עדן לגיהינום, אלא כור מצרף שהוא גם גיהינום וגם גן עדן, בעת ובעונה אחת. במילים אחרות: כור מצרף שהוא החיים הממשיים.

מן הצד הגיהינומי של המחלה, עובר למשל ברנהרד טיפול לניקוז נוזל מבית החזה שלו. במהלכו הוא מבחין במיכל אליו מנוקז הנוזל, המזכיר לו "צנצנת חמוצים של חמישה ליטרים, מאותן צנצנות שהיו לנו במכולת" ("הנשימה", עמ' 11). כלומר, חנות המכולת, שהיתה אמורה להיות ישועתו, מוצגת לעיניו כאסון משפיל: הוא מחובר פיזית אל הצנצנת הזו עכשיו, מתרוקן אליה פשוטו כמשמעו, במקום למכור אותה ללקוחות. הוא הופך, בגלל מחלתו, למעין "מוצר", לחלק ממכונה, המייצרת את חייו האוזלים. המכולת, המרתף, שהיה "כיוון נגדי" נכסף מוצג פתאום, בלי לומר זאת במפורש, כמשהו נעול ובלתי אפשרי עוד. הקורא עשוי לשאול את עצמו האם לא היתה מחלת הריאות משהו שברנהרד הביא על עצמו כמעט במזיד. המוטו של "הקור" (מאת נובאליס) הוא "לכל מחלה אפשר לקרוא מחלת נפש".

אבל, כאמור, לצד הגיהינום יש תשועה בבית החולים. ברנהרד מבין זאת בעקבות דברים שאומר לו סבו המאושפז באותו בית חולים (וכמותו, וכמו אמו, נופל קרבן לרשלנות רפואית): "לפתע פתאום נראתה לו (לסבא) השהייה הזאת בבית החולים כהכרח בל יעבור, לא במובן הרפואי, כלל וכלל לא, אלא במובן הקיומי… עלינו לפקוד בתי חולים כאלה באופן מלאכותי, גם אם נצטרך תחילה למצוא בתוכנו או להמציא… מחלות כאלה שיאלצו אותנו להיכנס לבית חולים" ("הנשימה", עמ' 34). מעבר להמלצה על אשפוז תקופתי מרצון, שהקוראים מוזמנים ליישם בבית החולים הקרוב למקום מגוריהם, יש בסוג החשיבה הזה, שהסבא של ברנהרד מביע, משהו ברנהרדי טיפוסי מאוד, מה שהוא יכנה לימים "אמנות ההגזמה", אמנות של פיתוח מהלכי חשיבה עד אבסורד, כמכשיר של חתירה אל האמת.

בית החולים שהוא נמצא בו מתגלה כאתר של התעוררות במובן הבודהיסטי כמעט, מקום של הבנת המציאות לאשורה, מקום של "החלטה" במלוא מובן המילה, כלומר החלטה של "איך לחיות" שהיא גם החלטה של "איך להתבונן במציאות". הצעתו הראשונה של הבודהא לאדם היתה "לדעת את הסבל עד סופו" כשלב הכרחי בדרך להתעוררות, וזה בדיוק מה שעושה ברנהרד (ובאמת, לחלק ממסקנותיו בסיום המדהים של "המרתף" יש גוון בודהיסטי). לכן אין ה"החלטה", כותרת המשנה של "הנשימה", החלטה חד פעמית שאחריה הכול משתנה ו"נפתר" פתאום. זוהי רק התחלת מסכת תהפוכות וקשיים, תשוקה חוזרת להיות כאחד החולים, להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של מי שוויתרו על חייהם והפכו לחולים מקצועיים ומיומנים. אבל התשוקה הזו מתחלפת שוב ושוב בתשוקה לחיות, להבריא. "רציתי לחיות, כל השאר היה חסר חשיבות. רציתי לחיות את חיי שלי, איך וכמה שאני רוצה לחיותם" ("הנשימה", עמ' 14). ו"לחיות" משמעו להבין את החיים, את העולם, ואת מקומך בתוכו.

כאן בדיוק השהות בבית החולים גם מועילה. בית החולים מתגלה לברנהרד כגרסה מוקטנת של העולם, של החברה ושל הקיום. בית החולים פועל כמכונה או כתיאטרון ("הנשימה", עמ' 38, 29), "תיאטרון נורא ומעורר חמלה. תיאטרון בובות שהרופאים והאחיות הפעילו, מצד אחד בדרך מתוכננת בקפידה, מצד אחר שוב ושוב, כך נדמָה לי, גם בשרירות לב גמורה". תפיסת בית החולים כתיאטרון ותפיסת האנשים בו כבובות ומפעילי בובות (האינפוזיות נראות לו כחוטי ההפעלה) הופכת לדימוי המורחב של "תיאטרון הבובות הזה שנקרא העולם" (עמ' 30) ומאוחר יותר לתפיסת אותו תיאטרון/עולם ככלא.

אצטט מעט באריכות, מפני שזהו לב הספר: "החיים אינם אלא מימושו של גזר דין, אמרתי לעצמי, עליך לשאת את גזר הדין הזה. כל ימי חייך. העולם הוא בית סוהר שחופש התנועה בו מוגבל מאוד. התקוות מתבררות ככוזבות. שוחררת ובאותו רגע אתה חוזר ונכנס לאותו בית סוהר. אתה אסיר ותו לא. אם מנסים לשכנע אותך שאין זה כך, הקשב ושתוק. דע לך שבשעת לידתך אתה נידון למאסר עולם, והוריך אשמים בכך. אבל אל תשטח בפניהם טרוניות זולות. אם תרצה ואם לאו, עליך למלא בנאמנות את הצווים השולטים בבית הסוהר הזה. אם לא תמלא אותם, יוחמר עונשך. חלק את עונשך עם שותפיך לכלא, אבל לעולם אל תתחבר למשגיחים. המשפטים האלה בשלו בקרבי מעצמם, די דומים לתפילה. הם שגורים בפי עד היום, מדי פעם אני אומר אותם לעצמי, הם לא איבדו מערכם. הם מכילים את האמת האמיתית ביותר, גם אם ניסוחם גולמני משהו. הם נכונים לכל אחד. אבל לא תמיד אנחנו מוכנים לקבל אותם. לעתים קרובות הם נידונים לשכחה, לפעמים למשך שנים. ואז הם מופיעים פתאום ומבהירים הכול" ("הקור", עמ' 25).

ההתבוננות של ברנהרד בבית החולים דומה להתבוננות בציור או להליכה בגן קודר, מפני שהיא ממוסגרת ודחוסה. "חדר המוות" של בית החולים הוא מין הסטה של הקיום למקום מבודד וסגור, שמתבוננים בו רוב הזמן מנקודה אחת (מיטת החולה), הסטה שהיא גם הסטה לזמן מוזר, שבו הנער שוהה בחברת זקנים, גוססים ומתים. הוא יוצא, בפועל, מן העולם כדי לחזור אליו גלוי עיניים. ברנהרד הסופר הופך את סוג המקום-זמן הזה לעמדה ספרותית, ואת מאפייני המקום-זמן הזה למאפייני הספרות שלו: הדחיסות הריתמית של מי שיש לו הרבה מה לומר אך אינו בטוח אם יספיק לכלות את דבריו, האדישות ל"דעת הקהל" (הרופאים הביאו עליו רק סיבוכים, הוא נאלץ לרפא את עצמו), הספקנות, ההכרה ש"הכול לא משנה" ("המרתף", עמ' 91), שמתוכה עולה דווקא החובה לנסות לומר תמיד אמת, למרות "שהכנות מוכיחה שאין אמת" ("המרתף", עמ' 26). ויש לברנהרד גם שיטה, עצה מעשית איך להתמודד עם החיים. נסו את זה: "אסור היה לי להניח למושאי תצפיותי והתבוננויותי להוסיף ולפגוע בי. נקודת המוצא שלי בתצפיותי ובהתבוננויותי היתה צריכה להיות, שגם הדבר הנורא והאיום והמסליד והמכוער ביותר אינו אלא מובן מאליו, רק כך יכולתי לשאת את המצב הזה. שמה שנזדמן לי לראות כאן אינו אלא מהלך או מצב עניינים טבעי לגמרי" ("הנשימה", עמ' 27).

לכן הוא יוצא מתיאטרון הבובות של בית החולים ומסוג הקיום שהוא מייצג, ומקים לו תחת זאת "תיאטרון" משלו, במובן של ראיית העולם כתיאטרון. "ילד הוא לעולם מנהל תיאטרון, ואני ניהלתי תיאטרון כבר בגיל צעיר מאוד" ("המרתף", עמ' 86). מהתבוננות בתיאטרון העלוב הוא מבין "איך זה עובד" ומצליח להבין איך לחיות, מבלי להפוך לחלק מן התיאטרון העלוב והדכאני של העולם, בלי להזדהם בכוחנות של המכונה החברתית האנושית: "לעולם אל תתחבר למשגיחים".

"הקור" לא מסתיים, כצפוי אולי, בסיפור של החלמה, שמתוכה נולדת הכתיבה. הכתיבה אינה עניין של "בריאות" כעומדת בניגוד ל"מחלה", אלא דווקא של תנועה מתמדת בין המחלה והבריאות. כל חמשת הספרים הם תנועה "אופקית" פנימה והחוצה ממקומות ואליהם. בית הספר, המרתף, בתי החולים ועוד. "שוב שיניתי את עמדתי בקיצוניות הרבה ביותר" ("הקור", עמ' 17), "אני שומר על עצמי שלא ארחיק לכת (בהיזכרות) מעבר להכרחי, משום שחציית הגבול, גם אם בכיוון האמת בלבד, מביכה באופן בלתי נסבל" ("הקור", עמ' 23). למעשה, "הקור" נגמר במצב ביניים בו ברנהרד הוא חולה – אבל לא מידבק, חייב באשפוז אך מסרב לכך. חולה בממלכת הבריאים, שהופך להיות, כסופר, בריא בממלכת החולים. זה ברנהרד.

בשלב מסוים מתברר לו כי גם אביו, שנטש אותו בילדותו, ביצע תנועה דומה החוצה, שרף את בית הוריו (סבו של ברנהרד מצד האב) ונמלט משם ("הקור", עמ' 65). ברנהרד מבין כנראה, על ידי הדוגמה של אביו הנעדר, את הסכנה שבתנועת מטוטלת כזו, המבוססת שוב ושוב על הפניית עורף והתחלה חדשה. סכנת האדמה החרוכה. אבל הוא לא נרתע וממשיך לחפש, מכיוון שכנגד הדוגמה של אביו יש לו הדוגמה של סבו (מצד אמו), שהמילה האחרונה שהוא אומר בחייו היא "החוצה" – כך הוא מגרש כומר שמנסה לכפות עליו טקס דתי על ערש דווי. ה"החוצה" של הסבא ("הנשימה", עמ' 58) חוזר כמעין ציטוט ב"הקור" (עמ' 79) לאחר קריאת הרומן "שדים" של דוסטויבסקי: "מפלצתיותם של השדים חיזקה אותי, הראתה לי דרך, אמרה לי שאני בכיוון הנכון, החוצה". הוא עוזב את בית המרפא בעודו חולה בגלל ספר, בגלל שהוא רוצה למצוא עוד ספר גדול כמו "שדים". בכך הוא מורה גם לנו, לקוראיו, מהי ספרות אמיתית, מה כוחה, מה צריך לצפות ממנה ועד כמה אין היא קשורה כלל ועיקר למושגי הפנאי והבידור, ואפילו לא למושג התרבות ("גבוהה" או "נמוכה", היינו הך). עד כמה היא קודם כל עניין של החיים. ברנהרד מחליט להיות זמר למרות שהזִמרה, עבור חולה כמותו, "עלולה לגרום מוות פתאומי" ("הקור", עמ' 81). מה לשיר כזה ול"תרבות" או ל"הנאה"?

ספרות, ברנהרד מראה לנו, יכולה בבת אחת לעצור את תנועת המטוטלת האופקית של החיים, את ההתלבטות העקרה. ב"הקור" זה מתרחש ממש בשורות הסיום. ברנהרד שוב מתרשל בקשר לבריאותו ושוכח למסור לרופא מידע רפואי חשוב. כתוצאה מכך הוא כמעט מת במהלך טיפול שגרתי. אבל הרופא והסייעת שלו "העמידו אותי על הראש וסטרו לי" ("הקור", עמ' 84). כך ניצלים חייו. התמונה הזו, של ההעמדה ההפוכה והסטירה, היא בדיוק מה שספרות גדולה, כמו זו של תומס ברנהרד עצמו, יכולה לחולל בחיי קורא: היפוך, מכה, הצלה.