השוטר

אבא אמר: תלך ותבדוק שם, אני אחכה במכונית. בעצם, לא. קח אתה את המכונית, אני אעמוד כאן בצֵל. הנה, אני יושב כאן, תשאיר לי את המים ותיסע לבדוק. לי אין כבר כוח. עברתי למושב של הנהג. לא היה טעם לכוון את המראות ואת המושב לנסיעה כל כך קצרה. נסעתי במעלה השביל. הבחנתי בו עומד מתחת לעץ המאובק ומנופף לי לשלום. היתה שם כיכר שאסור היה לפנות בה, המשכתי ישר עוד קצת במעלה השביל, חיפשתי פניה. היתה שם עוד כיכר, דומה לראשונה, ובלי לחשוב הרבה הסתובבתי כדי לחזור. בצד ימין עמד שוטר ליד ניידת לבנה. לא הבחנתי בו קודם. לא דאגתי, אבל הוא אמר לי באדישות, "עשית עבירת תנועה", והצביע על הכביש. רק אז הבחנתי בפס ההפרדה הלבן, העבה מהרגיל, ששורטט על הכביש, ובשלט האוסר על הפניה. "עשית פניית פרסה על קו הפרדה רצוף". הוא היה משועמם, המכונית הנקייה שלו עמדה שם על המדרכה, במארב גלוי. המשכתי לשבת בתוך המכונית, עצרתי לצד הכיכר, חיכיתי שהוא ייגש אלי לרשום את הדו"ח. אבל הוא המשיך לעמוד ליד מכונית המשטרה שלו, נשען עליה. חשבתי על כל מיני תירוצים קלושים, אבל העובדות היו ברורות, הקו והתמרור היו שם כמו גזר דין. השוטר עמד ועיין בפנקס שלו. כבר כמה דקות שהמחשבה על אבא שעומד מתחת לעץ האשל בחולות האלו, או יושב על האבן השטוחה הרותחת, הציקה לי, ויותר מזה הציקו לי הניסיונות להיזכר לשם מה נסעתי לכאן בכלל. זה עמד לי על קצה הלשון, הסתכלתי בשוטר כאילו ציפיתי לרמז ממנו, אבל הוא היה אדיש לגמרי למבטיי. לרגע חשבתי שהיה זה בגלל קלקול במכונית, אבל מיד חשבתי שלא, שנסעתי בקשר למים. אחרי כמה שניות האפשרויות נמוגו, נשארתי רק עם אי ידיעה מטרידה. מדי פעם הצצתי בשוטר. עבר עוד זמן עד שהבנתי שהוא משחרר אותי, שאני יכול לנסוע משם, שהוא לא רושם לי דו"ח. היה נראה שהוא רק העיר לי על העבירה. אבל משום מה ההבנה הזו הטרידה אותי ולא הקלה עלי, ואולי הטִרדה נבעה לא מן ההבנה אלא מהידיעה שבזמן שחלף הספקתי לשכוח את הדרך בחזרה אל העץ ואל אבי, שוודאי כבר נואש לגמרי, שהרי היה כבר חשוך, היתה שעת בין ערביים, והחום קצת הוקל. בהרים שממול עלו אורות ראשונים. השוטר עמד שם עדיין, עשה את ציפורניו, אורות מכונית המשטרה הבהבו לאט. לא הצלחתי להבין מדוע איני יוצא מהמכונית ושואל אותו איך לחזור אל העץ ההוא, הרי ודאי מן המארב שלו הבחין בכיוון ממנו באתי והיה יכול לכוון אותי. אבל היה לי ברור שלשאול אותו יהיה מיותר, והסתכלתי שוב בפס ההפרדה הלבן. אולי משום שעברתי את הפס הוא אינו יכול לעצור אותי, חשבתי, אבל מסיבה זו גם איני יכול לשאול אותו איך לחזור. הלילה ירד, השוטר עדיין עמד שם, אבל עכשיו הוא הביט בי. עוד כמה מכוניות עברו וחצו את הפס הלבן אבל הוא לא עשה דבר, לא סימן להן אפילו לעצור, ואני הנחתי שהוא מקל עם המכוניות המקומיות. באחת מהן, טנדר פתוח של פועלים, שהיה טעון גלונים של צבע, ישב אבא לצד הנהג. הוא ישב לצִדו, זקוף, ואחז בבקבוק בשתיקה. כיביתי את המנוע ויצאתי מן המכונית, שחסמה קצת את הכביש בכיכר, אבל לא היה לי כוח להזיז אותה משם. הלכתי משם, חציתי שדה מלא קוצים נמוכים, כמו אלו שהיינו שורפים יחד עם אבא לפני שנים רבות. בשדה היה שביל רחב סלול. קוצים התפצחו תחת רגליי. ידעתי שבקצה השדה נמצאת התחנה. עליתי לקרון ונרדמתי מיד. התעוררתי בתוך הרכבת עם הדמדומים.