המוזיקה הזו, אנחנו שומעים אותה בכל הזדמנות. יש לנו מערכת סטריאו מאוד חזקה ומאוד רגישה. היא מתאימה במיוחד למוזיקה הזו, שהיא מוזיקה של עוצמה ושל רגש. אנחנו לא מגלים את שֵם המלחין. לא מגלים את התקופה, אם כי ברור לגמרי שמדובר בתחום ההשפעה של מוצרט. זה גם תחום ההשפעה שלנו. אנו נמצאים בו; היכן נימצא אם לא בו? אנשים באים אלינו, המוזיקה מתנגנת, הם נדהמים, ניגשים לחדר ההאזנה, אנו סוגרים אחריהם את הדלת, איזה עונג של נתינה-לזולת הוא מנת חלקנו. החדר הוא חדר אקוסטי, לא שומעים שום דבר מלבד המוזיקה. והעוצמה תמיד גבוהה.

פעם, בין הרצועות של פרקי הקונצ'רטו לאבוב של המלחין שלנו היה נדמה לנו ששמענו רעש. הדלת היתה פתוחה, ומהדירה הסמוכה חדר רעש. זה היה שיעול. השכן השתעל, השכן פלט שיעול, השכן גנח. דלקת ריאות אולי, אולי שחפת פתוחה. היום זה כבר לא קורה, ביטלנו את הרווח בין הרצועות וסגרנו את הדלת. מוזר, כי לפעמים, למרות העוצמה, למרות הריכוז, למרות היופי הזה, אנחנו שומעים את זה. הוא תמיד גונח אחרי התקפת שיעולים: "הלו… הלו…", הוא קורא למישהו. אי אפשר לכתוב במילים איך נשמע שיעול, אבל אנחנו יושבים ושומעים את זה חודר מהקירות. אנחנו רוצים לפתוח חלון, לנשום קצת אוויר טרי, אבל החדר האקוסטי – באותו מחיר תכנן אותו האדריכל שלנו כמקלט אטומי על פי התקן המחמיר ביותר – סגור כבר שנים, המוזיקה נמשכת. אנחנו שומעים רק דיסק אחד, הקונצ'רטו לאבוב, שלושה פרקים, אחת עשרה דקות וארבע שניות, הוא נגמר ומיד מתחיל שוב. מוזיקה יפה כל כך, ועם זאת, לפעמים נדמה לנו שהשיעול מגיע ממש מתוך הרמקולים שלנו, ארבעה רמקולים כמובן ולא שניים, משתעלים אחד אל השני, איזו עוצמה של שיעול, איזו עוצמה של מחלה, אפשר לשמוע את בית החזה, את פעימות הלב, אפשר לשמוע את הדם.