תאונה

שנה אחרי שהוריה נפטרו היא חשבה על הרעיון הזה. בהתחלה זו היתה לא יותר מבדיחה, אחר כך היא אמר לעצמה "למה לא", והתקשרה אליו והזמינה אותו לבוא. הוא הכיר את אביה עוד כשהיה חי, כך חשבה, ומכיוון שהיה חקיין מקצועי של קולות – לרוב חיקה פוליטיקאים בהצגות בידור – היא ביקשה ממנו שיחקה עבוּרה את אביה. היא תעצום עיניים, הוא יישב מולה על הכורסה של אבא, ויגיד כמה משפטים שהוא היה אומר. לא חשוב מה, העיקר הקול, אתה מבין… תדבר אלי חמש דקות, היא ביקשה, בקול שלו, אתה יכול לומר מה שעולה על דעתך. והוא הסכים. היא התיישבה מולו בכורסה שהיא היתה יושבת בה תמיד, והוא התיישב בכורסה של אביה. היא עצמה עיניים וחיכתה. הוא חשב קצת והתחיל לדבר אליה. הוא סיפר לה מה הוא עשה היום ומה מטריד אותו, הוא תיאר לה את הנוף שהוא רואה מהמשרד. הוא אמר כמה הוא מאושר לחזור הביתה בסוף יום עבודה ארוך, כלומר לחזור אליה. החקיין הלך והתקרב אל סוף החיקוי, כמעט לא היה לו מה לומר, הוא חשב בעצבנות קלה. היא עדיין היתה שם, יושבת בכורסה, עיניה עצומות. פתאום הוא לא יכול היה להתבונן בה כך, לכן הוא עצם את עיניו בעצמו והמשיך לומר עוד כמה מילים. אבל זה כבר היה גמגום והוא הרגיש איך קולו שלו משתלט על קול האב, וזה היה סימן לא טוב שהוא הכיר. ואז הוא הצליח להיחלץ מזה. כי הוא נזכר שהוא מכיר גם את הקול שלה, כלומר של האמא שלה. הוא חשב על תאונת הדרכים המחרידה הזו, אבל הוא לא רצה לדבר על התאונה. והוא עבר פתאום לדבר בקול של האמא, היא דיברה באריכות דווקא, היא תיארה את הנוף הנשקף מחלון המכונית, היא התלוננה על המגב שאינו מנקה את הזגוגית כראוי, היא כעסה עליו, מדוע הוא לא מטפל בזה, הרי כבר חורף. הוא בדיוק התחיל לענות לה, כשמשאית נכנסה לצומת. הם לא הבחינו בה בכלל.