ישראל (פתיחה)

תפתחו את העיניים, תסתכלו סביב, השלטים מורים ששמו של המקום הזה הוא ישראל, מכאן שהאנשים שהולכים ברחובותיו, חלקם חמושים וחלקם זועמים, חלקם תאבי בצע וחלקם אוהבי ספר, הם תושביו. ציירו בדמיונכם שולחן יפה, ציירו בדמיונכם שתיקה, מגיע המסַפר של הסיפור הזה ושם כזאת מכה על השולחן שהוא נשבר. נמאס, מספיק, לא עשינו עסק. מדוע שנלך סחור-סחור, הרי זה גיהינום פה, אינך מסכים, סגוֹר את הספר. סגור, נו סגור כבר, סגור. לא צוחקים איתך, תסגרי. עכשיו, כשתשעים ותשעה אחוז כבר ברחו, תודה לאל, אפשר להגיד את האמת, להנמיך את הטון, להתיישב, לעשות כוס תה, לשים איזו מוזיקה, נגיד את הדיסק "ג'ז לאוהבים", אני מציע שכולנו נירגע. "לומר את האמת" אמרנו, כן, והאמת היא שהמקום אינו נורא כל כך, למען האמת מקום שֶדי טוב לחיות בו, למה לחפש את השלילי? למה לשבור שולחן מיד בהתחלה? משפט שני, והוא כבר עם דפיקות, וכבר שובר, נו מה, מה זה השיגעון הזה? אתה יוצא בנובמבר החוצה וזה אביב למעשה, בחולצה קלה, איזו שמש נעימה, די שקט בשדרות, האנשים מוכנים להגיש עזרה, לא שצריך עזרה בדרך כלל, שהרי כשאין מצוקה אין צורך בעזרה, אבל אם קורה, אז מגישים, ולא קורה, הרי יש מקומות גרועים בהרבה, עכשיו גשו לקופּה ושלמו על הספר, הרי הבנתם שבסך הכול המספר רוצה את טובתכם, הוא לא נגדכם, היחס שלו חיובי, גם אם לפעמים הוא מתעצבן בסך הכול הוא אחד משלנו, דובר את השפה שלנו, תראו איך הוא קורץ לנו קריצות דו משמעיות, איזה ג'וקר, לא שבר, לא דפק, ראו, הן השולחן שלם. ואם תיפלו ברחוב הוא יתכופף להרים אתכם, ובכלל, הוא גר ממש לידכם, מה אני מדבר, הוא גר אצלכם בדירה, גשו לחדר הסמוך ותראו אותו יושב עם פנקסיו וכותב בעטכם הפרטי סיפור עם הקדשה, בזה הרגע, או יושב במטבח ומורח עבורכם גבינה שמנה על הלחם שאתם עצמכם קניתם הבוקר, או מבשל לכם מרק עגבניות עם קרוטונים. אם הוא ימרח לכם, נו, איזו שאלה! ודאי שימרח, ושכבה לא דקה הוא ישים על הלחם! הוא יפרוס ויפרוס, מחבר הסיפור, וכשייגמר הלחם יגיש כיכר חדשה, מה "יגיש", הוא יאפה, הוא יאפה וילוש! כך שצריך להבהיר, שכשהוא אומר "גיהינום" זו סתם פרובוקציה ספרותית, הכול נתון במירכאות עבות, תראו איזו פרוסה עבה, הרי גם הוא רוצה שיהיה מעניין לכולם, לנו כקוראים ולו ככותב של הסיפור, האינטרס הוא משותף, זו האמת, וגם הקרוטונים. אפשר לקנות את הספר, בסך הכול מה יכול להיות, נצא מהחנות, נשב על הספסל בשדרה השקטה, הרי בצפון העיר אנו גרים, צפון תל אביב, נחל הירקון לא רחוק, רוב האנשים שרואים כאן הם מן הסוג הלבן, את הצהובים סגרו ברוך השם באתרי הבניה, את השחורים תודה לאל באיזה כוך מבטון עם מנורה מזמזמת בדרום ליד האוטובוסים והזונות החומות, את החומים-אפורים סגרו מעבר לחומה גבוהה ועל החומה ציירו נופים ופרצופים של סופרים ומשוררים, אתם רואים, דבר ראשון שהוא נותן לכם, כקוראים וכישראלים, זה סדר. אמנות זה סדר, לא? הנה, דוגמה לסדר, דוגמה מהחיים שהיא דוגמה מהספרות בעת ובעונה אחת. איך זה יתכן? בבקשה: אתה נוסע לאורך החומה בכביש 443, מצד אחד יש המגדלים והמערכת הממוחשבת, מי שעובר חוטף כדור, למה לסבך דברים פשוטים, המוטו שלי זה עברת – הושחלת, מצד שני כל שלושים מטר ציור של משורר או סופר, ציור מדויק, עשוי לפי צילום ונראה כמו צילום, רק גדול יותר, המשורר עם העיניים הכחולות והמחזאי עם האף, כל הדרך מירושלים לתל אביב בכביש 443 סופרים ומשוררים, כמו תחנת רדיו שפתוחה כל הזמן. הנה, מצד אחד – "מהחיים", מצד שני – "מהספרות". וגם אני, כן, גם אני על החומה, גם אני מצויר שם עם המשקפיים שלי, אני נוסע בחזרה מהערבים הספרותיים שבהם אני מרוויח עשרות אלפי דולרים רק מחלקי במכירות הכרטיסים, ולמרות שכבר לילה אני רואה את המגדלים ואני רואה את הדיוקן שלי אולי שלושים פעם על החומה, מה אני אגיד לכם, הלב מתרחב. וגם פרסים קיבלתי לא מעט, נקי ממס ובדולרים. בצניעות מתרחב, על הלב אני מדבר עכשיו אם איבדתם את חוט המחשבה, על הלב, שמתרחב בענווה רגישה, ועדיין, רחב ופועם. לכן זה בסדר, הספר ואתם ואני בסך הכול באותו צד, אף אחד לא רוצה לגרום לכם נזק, אם אני גורם לכם נזק או חוסר נחת הרי אני יורה לעצמי ברגל, נכון או לא? בבקשה. אתם סוחבים אותי על הגב, אז מה, שאחסוך מפיכם את הפרוסה? קחו, תאכלו, רק תמשיכו לסחוב. הפרוסה, אגב – טעים, מה? – יש בה רעל בכמות שיכולה להפיל אתכם ואת חבר מרעיכם המתועב תוך שתי דקות מתים על המקום. הנה, שוב פעם, מה אתם מעקמים, צוחקים איתכם, מה "רעל", מה? אני נראה לכם אחד שיודע להכין רעל? והאמת, אני יודע, למה להכין, הרי אפשר לקנות מוכן ולערבב לכם במרק העגבניות. לא קרוטונים אלה היו, חברים, צר לי להודיע, אלא קוביות נגד מכרסמים, והעווית הזו היא – די, נחזור לענייננו. אתם יוצאים מהחנות והולכים קצת ברוח הנעימה של נובמבר, ויושבים על ספסל, והספסל נוח, באמת שנוח, הנדסת אנוש כזו, ליד הקונסרבטוריון למוסיקה ברחוב שטריקר, איזו מוסיקה, איזה בטהובן יוצא כאן מהחלונות, פשוט נפלא, "נפלא" בלי מירכאות ובלי אירוניה, צלילות כזו, ניקיון כזה של ביצוע, ונקי בפנים, כמה שחורים שמביאים במכוניות סגורות כל יום בארבע בבוקר מלקקים את התריסים פנימי וחיצוני ועוד אומרים תודה אם נותנים להם כוס מים, והם גם יכולים להאזין למוסיקה כשהם עוברים במסדרון עם הסמרטוט, ליד האולם הגדול שבו מתאמנת תזמורת הנוער, איזה ביצוע, צרימות זוועה כאלו לא שומע השטן בארוחת ליל כל הקדושים שהוא חוגג עם הקבּינט המצומצם שלו בבנגקוק אחת לשש מאות שישים ושש שנה, הילדים, מרביתם לבנים ומקצתם לבנים-חומים, יושבים בבניין הרעוע, סדקים לאורך ולרוחב לא כמטפורה ספרותית אלא כדו"ח הנדסי רשמי שמתעלמים ממנו כמובן, ועל התזמורת מנצח רוצח הונגרי שזוּכּה בארצו מחמת הספק, להגיד שדיווח להנהלת הבית על הרצח לא נגיד, למה שידווח ומכל מקום אומרים לכם זוּכּה, מארש סלובני או מארש הונגרי, המנצח כאמור הונגרי מכל מקום, אביו היה תורכי אמנם, והמכות שהוא הכה אותו בילדותו קשורות אולי לרחש הצורם של כינורות שמפעילים אותם עקום, עקום ורע, הן האוויר נפצע ומדמם, והאוויר הן בעצמו רעיל, הרי הארובה לא רחוקה והיא פולטת ופולטת כאגזוז של אוטובוס ענק שהוא העיר, לכן עוברי האורח, מעמד גבוה, בג'יפים המפוארים והשחורים כדי להדגיש שבפנים הגזע הלבן יושב, מדהים, אצלנו הנשים כולן בלונדיניות, ממש כמו פוסטר תעמולה של המשרד לביטחון הרייך, על השדיים נדבר בהרחבה בבוא העת, מאחורי ההגה כלומר, כשהם עוברים ברחוב, סוגרים את כל החלונות, זוועה כזו, צרימה של כל כלי התזמורת שהמין האנושי האירופאי המציא לשם בידור ותענוג, הכינורות מנסרים לתוך כלי הנשיפה מעץ כמו חתול זכר מיוחם שמנקר עיניים של חתול זכר מיוחם אחר, ולתוך זה הטלפונים הסלולריים של הילדים בוקעים מהתיקים מדי כמה דקות, המנצח מתעצבן בהונגרית, נו תענה כבר, כן אני מרשה לך, הרי אביו עורך דין ופעם כבר איים עליו בתובענה פלילית אם לא יתיר לילד לשוחח כאוות נפשו בסלולרי הטמא שלו, נו תענה וגם תיקח את הנשמה שלי עם הטלפון שלך, הוא אומר בדיאלקט של בודפשט, ופעם אף נשך את השרביט מרוב שהוא נהיה berserk. המארש הסלובני או התורכי מתחיל שוב מההתחלה, הרי לא מוסיקה זו אלא מכונת עינוי שקופה, סדקי הקיר מתרחבים עוד קצת, מכות המצלתיים הן המסמר האחרון, וכמה הוא רוצה לנשוך שוב את שרביט המנצחים, כן, כ-ן, רוצה לשבור את הפסנתר, רוצה לירות בתזמורת ולשבור את כלי הנגינה, אבל הוא מחייך ומסמן שוב, נוקש קלות על הדוכן, ולהתחיל מהתחלה, כן, פעם עשירית, גם פעם מאה אם צריך נחזור על היצירה הזו, עד שתצא לכם הנשמה, עד שהמוזיקה תחנוק אתכם. המכוניות (הג'יפים) שומעות את זעקות המנצח מחלון האולם והן צופרות בתגובה כמו בפקק עומד, ולמה אנו אומרים "כמו", הרי המדינה הזו היא פקק אחד גדול, אתה קם בארבע לפנות בוקר כדי להימלט מהפקק והפקק מתחיל כבר מפּתח הבית, בחדר המדרגות כבר עומדים השכנים בתור עם המפתחות לג'יפים שלהם ועד שאתה נכנס למכונית כבר שש וחצי והכביש פקוק, גודש-תנועה, סתוּם, שעה וחצי באוויר מצחין לעבודה, כל יום, כל יום אותו דבר, וברחוב עוברת מישהי כמו בריצה, כמעט היא רצה ברחוב, וחם בחוץ, נובמבר, חם, חם, חם. תפסיקו לנגן, די… די… דוברת לעצמה ורצה הלאה, אני לא יכולה לשמוע כבר, כל יום אותה זוועה. כן, חם בעיר, וחם בישראל, אבל בדרום העיר, כמו בדרום הארץ, חם הרבה יותר, ובשכונות המהגרים (שחור, צהוב וכו') החום עולה לו בחזקה שנייה, אבל הרי באפריקה היה להם חם לא פחות, מדוע באו הנה אם הם לא רצו, אני הכרחתי מישהו לבוא? בבקשה. שילקק את התריסים, שילקק, מה רע לו, מה? מה? מה? איש לא כפה עליו, תראי איזה צורה להם, הם מרימים את החלון והמכונית, כלומר הג'יפ, כלומר ג'יפ-היוקרה הגרמני חולף על פני טינופת אנושית סרוחה ומיותרת, אפילו רישיון נהיגה אין להם, שלא לדבר על רישיון שהייה, כשהם יהיו חולים נשלוף נגדם את העובדה הזו, הרי החוק אומר ש-, כן, החוק ברור, בלי ניירות אני לא יכולה לתת לך להיות אצלי ו/או במדינה הזו, וטלפון למשטרה המיוחדת, ולמחרת צו הגירוש ונעלם כלעומת שבא, ממילא עבודה הוא לא נתן, הרי שם משלמים לו עשירית והם עובדים פי מאה, וכאן כל יום רוצה לשתות, רוצה סבון כביסה… אבל הג'יפ נקי תמיד, רוחצת גם פנימית גם חיצונית, שואב-אבק כל יום, אם זה נקי בפנים, כלומר בנפש, זה נקי בחוץ, היא גם עושה כל יום שישי שעה של יוגה, חושבת רוב הזמן על מושגי הרִיק והנירוונה, כלומר על כסף ומניות. ופנים המכונית הוא פנים הנפש, מישהו חושב. שיהיה כאילו הוא יצא מתוך הניילון, מה? אומרת "מרחבּא" למנקה הערבי, כלומר בוכרי, מה זה משנה, נו באמת! אידיוט, ועץ קטן של ריח מתנדנד על המראה הרחבה, וכוס קפה גדול-מוקצף-נטול ("קפה ומאפה" במחיר שזה מרוויח פה בניקיון המכוניות בשעתיים עבודה) בשקע המיועד, ופלאפון במכונית, כלומר שני פלאפונים מינימום, הוי כמה טוב לנסוע כך בעיר לתוך כיכר המדינה ולדבר בפלאפון הדק והחדש והמעוצב, איזו איכות של קול, רמה שלא הכרת, 32 פּוֹלִי, ואיזה זיכרון פנימי, וכוח המנוע, חזק אבל שקט כמו ראש הממשלה, גם רכב שטח וגם דגם מפואר, פאר הטכנולוגיה הממונעת של אירופה המערבית, והעיקר, מספר רישוי יפה שהפקיד נתן מתוך יראת כבוד, לא שוחד, לא, מספר כמו 99-666, מוכיח שהמכונית אינה מקרית, שהיא זהוּת, שהיא שונה מהמכונית שלך ומכל מכונית אחרת. תעודת זהות על גלגלים, עומדים ברמזור, מעיפים מבט זה על מכוניתו של זה, מרצדס חדשה ספורט גג נפתח ובתוכה ישראלי אוכל כריך טוּנה, ג'יפ יונדאי, ג'יפ פולקסווגן ובתוכו אלוהים הרי זו דוגמנית-על, ג'יפ רובר, וולבו חדשה שנת 2006 (ג'יפ), למה נרבה בדברים. מודדים אחד את השני, יוצאות מתוך המספרה כמו חדשות, הניתוחים הפלסטיים לא בלתי קשורים למכוניות האלו, חדשות ונקיות, הכול עומד כמו שצריך, הפח, הגלגלים גדולים ונקיים כאילו לא נגעו באספלט, הכול, האף, הפה, התחת מעוצב, קטן כמו כף יד, והעיקר, מובן, זה השדיים, אלוהים, שנבחרו מקטלוג, אני רוצָה כמו של זאת, או כמו של זאת, ותחת כמו של אנג'לינה, והשפתיים תעשה לי כמו של בריטני ספירס כשהיא היתה בת שש עשרה, לפני החתונה, כלומר לפני הגירושין, ותעשה לה גם עיניים אחרות, לא משנה מה, שיהיו לא כמו שיש לה, יאללה מותק, אני זז. והם נותנים מה שתרצי, ואז למספרה, כמו בקטלוג, שהשיער יהיה נכון – ולמכונית, כלומר לג'יפ, יושבים על מושבי העור, לוחצים על זיכרון בסלולרי וקובעים בבית קפה, מאות בתי קפה בתל אביב, ובתוכם יושבים מבוקר ועד ערב, יושבים ומסתכלים החוצה, מי זה עובר, הג'יפים מסתדרים בחנויות כפולות ובעליהם יושבים ומסתכלים בהם כאילו הסתכלו על ילדים שיש להתגאות בהם המשחקים בפארק, לא, לא בחול, משחקים נקי, בדשא, לא בדשא, על משטח נקי ומרוצף. הנה, מקום שהספרות גם יכולה לשבת בו, הנה מקום עבור שירה טובה, כלומר הנה מקום גם בשבילי ובשבילכם. רק יש לומר את זה, שהמכונית, כלומר הג'יפ, אינה סוף הסיפור, הג'יפ הוא רמז דק לכלי התחבורה האמיתי של אנשים אלו היושבים ומשחקים במפתחות המכונית מבוקר ועד ערב, וכלי התחבורה הזה, האם צריך לומר – ההליקופטר הפרטי. יתמה אולי המבקר המזדמן, מדוע יש בו צורך, הרי קטנה כל כך המדינה הזו, ברגל תיחצה בתוך שעות ספורות. ובכן השאלה היא התשובה כפי שיקרה, אותו מסוק פרטי אינו אלא מכשיר מילוט, האצבעות המשחקות במפתחות אומרות פתאום את האמת העצבנית, והיא שבכל רגע הם קמים ונכנסים למכונית, ותוך שעה קלה הם כבר בבית, ונחפזים אל המנחת על גג מגדל המגורים המפואר, והצופים שיוותרו על קרקע המציאות עם ספריהם המחורבנים, כן-כן, אני רומז אליך ואלייך גבירותיי ורבותי, יסתכלו אל הרקיע המנומר במסוקי חילוץ בעוד ההם, כלומר המביטים, כלומר אנחנו, כן (למען האמת גם למחבר הספר יש מסוק כזה מטעם בית ההוצאה, אבל מוטב לא להצהיר על כך כדי לא ליצור אנטגוניזם, הנה, אני מיד נכנס לג'ינס המשופשף, ראו את נעלי, כמה מלוכלכות) רואים את אסונם הולך ומתממש, פצצה גדולה, חורבן סופי, או שעטת הטנקים של כוחות כיבוש דוברי ערבית, הוי סוריה הגדולה, תמיד שאפת לגבול עם המצרִים. מי האמין שננוצח, הרי תמיד חשבנו ש-. את המנחת משלים, מצד הקרקע של הבית, המקלט, כלומר מקלט אטומי לאלו שיכולים להרשות לעצמם. לא, אין זה המרתף המאובק והמסריח של ביתכם, עם שולחן פינג-פונג שבור וכמה בקבוקים ריקים ועיתונים משנת 73', אנחנו מדברים כאל על דבר שקצת יותר דומה להילטון בפריז, ציוד, ציוד ושוב ציוד, הוי מחשבים רבי עוצמה, הוי ספריה יפה כולל מיטב רבי המכר, הוי מזונות משומרים ומקוררים, הוי הג'קוזי הפרטי הריחני וסאונה רטובה ויבשה, וטלפונים ניידים ונייחים וחפיסות של כובעונים משומנים ומחוספסים, הכול לנוחיות המשתמש, בעוד על פני האדמה רוקדים, כלומר נִצלים כמו על רשת גריל רותחת כל האחרים, כלומר אתם, קוראי החביבים, אתם וספרכם, באש התופת של פצצת מימן שמישהו שיחרר מעל ראשכם ללא סיבה, רק משנאה עיוורת, גזענית, מרוע לב טהור, אסון כזה, אסון והשמדה, חורבן, הוי קטסטרופה איומה, בבת אחת הכול נחרב, הכול-הכול, הרי רצינו להקים כאן מדינה שלווה, והם – רק לקלקל יודעים, רק לפוצץ, הרי ידנו המושטת לשלום וכו'. כל זה עובר מעת לעת במוח של אחד הנהגים אשר מחנה את המכונית, כלומר הג'יפ המפואר, הרי זה טנק ולא מכונית, הרי העובי של הגלגלים שלו גדול יותר מנפח המנוע של האיש הממוצע, כלומר שלך, הוי הקורא. הגלגלים עולים בלי מאמץ על מדרכה, חוסמים את מעבר החצייה ואת המדרכה שחסומה כבר בפחי אשפה, ומתוככי המכונית, הרי קומנדקר כאן, הרי זחל"ם, יוצא פאר האנושות נכון לרגע זה, נתין ישראלי לכל פרטיו ודקדוקיו, והוא אולי יהיה גיבור ראשי בסיפורנו, רעיון לא רע, נחשוב על זה. ראשית שרירים, מוזר כל כך, הרי מן המשרד הוא לא יוצא, והתזונה רעה, אם כך מניין האתלטיות, מאיפה השרירים, והרגליים כרגלי אצן או מיידה פטיש? האם מן הצבא שהוא שרת בו? לא ולא, אם כי שרת הוא בצבא, כמו רבים כל כך ברחוב בישראל, הולכים ועגלות הילדים דחופות לפני נשותיהם ביום שישי או יום שבת ברוטשילד, בשדרה, הגבר דק, גבוה ושרירי, שיער קצר עד כדי קרחת, הלאי מדי צבא הולמים אותו כל כך, אילו היה לובש אותם כאן ועכשיו! והוא ילבש, אם לא היום בעוד שבועיים, וגם רובה יתלה לו על כתפו, אבל עכשיו הוא אב חביב וילדים לו בני שלוש או שש, אבל מחר או מחרתיים, רק חכו, הוא כבר עולה על הירוק, ומקבל ליד רובה או תת מקלע, והופ נוסע, שעה או שעתיים, וכבר התפאורה וגם המוזיקה אחרת, yeah, הוא יורה על פי ההוראות, הוא מפוצץ את מי ומה שנאמר לו לפוצץ, המוטו שלו זה "זזת – חטפת", ועד שבת יחזור הביתה, ושוב, העגלה, אשתו, שיער קצר, שבת, הג'יפ, המפתחות, קפה הפוך, הולך לים, הולך לראות משחק עם חברים. הילדים שהוא יורה בהם ביום ראשון בערב כבר נשכחים ממנו עד שני בצהריים, ובשבת הוא כמו חדש, הולך לחדר-כושר, לוחץ, אשתו בחוג עיצוב הגוף ומדי פעם בחדר-ניתוח לתקן את שהטבע וכו', הילדים בגן, האם צריך לומר בגן פרטי על פי שיטת פרופסור X, ובשבת עולים כולם לג'יפ, כמה נקי הג'יפ לעזאזל, הרי המקרר שלנו מלוכלך יותר מהמכונית של אלה, מה? הג'יפ נראה כאילו בכל יום רוחצים אותו, פנימית וחיצונית, שואב אבק עובר בכל סדקי המכונית הזו, בריפודים, שואב, יונק את כל המלוכלך, והוא זורק "סחתיין" למנקה הערבי, שהוא בכלל בוכרי אבל באמת זה לא חשוב לא לי ולא לכם ובטח שלא לו, והוא מתניע ופותח רדיו, תחנת הפופ הצבאית כמובן, שדרניות (חיילות) לוחשות לו על פקקי תנועה, הוי כמה הוא שונא פקקים, כל יום נוסע באותו הכביש ובאותו הפקק אבל פותח רדיו כדי לשמוע דיווחי תנועה, תמיד אותם הדיווחים, תמיד אותה שחיתות, הוא לא מבין, למה שחיתות כשאפשר ביושר? וכך מזדחלות בכביש המכוניות הנקיות והיקרות, ומסתכלים כדי לראות את מכונית זה שנוסע לצדך, יקר יותר או זול יותר? וזה נפלא, כולם כל כך שלווים בפקק, שלווים ורגועים בישראל, למרות הפקק, למרות שמאחר לעבודה, בלי טיפת זיעה, המזגנים עובדים בשקט, דלוקים תמיד, בחורף ובקיץ, רק לפעמים יוצאת למישהו צפירה, כך בטעות, או מתקרב מדי למכונית (הג'יפ!) שלפניו, או מהבהב לו אור גבוה שיזוז מהנתיב, או מבצע עקיפת פתאום כדי להתקדם במטר על הכביש בפקק זוחל מכאן ועד חדרה; רק לפעמים הוא מקלל את הדביל המזדיין שמאותת ימינה אך נוסע שמאלה וחותך קו הפרדה לבן בעוד הוא מדבר בפלאפון עם הזונה שלו או את האידיוט במכונית המפוארת שחושב שכל הכביש שלו וכך נוסע על נתיב וחצי ומדבר בפלאפון ומחייג בפלאפון אחר ומעשן וגם צוחק באושר, המטומטם; לא, לא בכל דקה נשמעת חריקת בלמים סמוך ליציאת "ההלכה" או "השלום" ותאונה נמנעת או שהיא נגרמת לשמחת הסובבים, ואז הפקק מחריף מיד, מובן, עוצרים לראות מי נהרג, רוכבי האופניים על הגשר שמעל המחלף רכונים מעל כידוניהם, מביטים בכל זה מלמעלה, מנידים ראש, מיד ימשיכו מערבה, נוסעים אל הים. לראות איזה רכב נהרס, ככל שהוא יקר יותר מצקצקים יותר בהנאה גדולה, ובמיוחד שעל האספלט מעוקם אופנוע מן הסוג האימתני שבעליו שיער שכל ימיו יוכל לחתוך את המכוניות ולהגיע קצת לפני כולם, אז הנה, לא, טעית אדוני. במהירות של מאה חמישים קמ"ש עקף את המכונית (הג'יפ) המצוחצח (איזה מספר יפה לג'יפ, 555, או 777, מדהים, איזו יצירתיות של נהגי הג'יפים בבחירת המספרים, לא ג'יפ זה, אלא נומרולוגיה על צמיגי שטח), שבדיוק שבר ימינה בטעות כדי לחתוך את טור המכוניות המזדחל ביציאה והופ, מתכת במתכת, יוצאת לה מהג'יפ, עדיין עם הפלאפון ביד, הנקבה המטומטמת שרק לפני שעה יצאה מן הספּר ורק לפני שנה הגדילו לה, אוהו איך שהגדילו, אמא לה לא תכיר אותך אמר לה המנתח ועשה עם הלשון, והעקב רועד על האספלט, והשדיים מתפרצים לכל הכיוונים צפון דרום מזרח ומערב בסוודר שקנתה לה בכיכר המדינה, ומגפי עקב מעור, ופלאפון אמרנו כבר. דיברה עם חברה בג'יפ אחר שלושים דקות אחורה באותו הפקק, אבל כל זה שטויות, הרי על האספלט המדמם שרוע לו האופנוען, קסדה על כביש, ויש גם דם, שנים של עבודה בחדר כושר (הו, הכאבים) ועכשיו, בגלל מכה קטנה בצד הכול הלך, והיא ניגשת עם הפלאפון אשר פולט "הלו? הלו? שירן? שירן?", צרחות, ולמה היא היתה צריכה את זה עכשיו, מה הוא נדחף לה בין הגלגלים, משום-מה, מה שהיא טרודה בו הוא זה שהיא רק רוצה שמישהו יבוא ויחליף לה את המכונית, היא לא רוצה יותר את המכונית הזו למרות שרק חצי שנה עברה מאז הביא לה בעלה את הבונבון הזה ("שיואו, יואו, וואו, איזה הפתעה, תודה, תודה, אני מה-זה שמחה?"). עכשיו, מיד, היא לא רוצה לראות יותר את המכונית הזו, רעה, רעה את מכונית, והיא שוקעת בדמיון על המודל שהיא תבחר, כן, הביטוח ישלם והיא תקנה לה ג'יפ חדש, לא כמו שהקמצן בחר לה, לא קטן כזה, לא "מיני" מצ'וקמק, אלא אחד גדול, רחב כמו קרנף, כמו לחברה שעוד מעט תגיע למקומה בפקק, עדיין לא יודעת כלום על מה קרה, והאמת, כלום לא קרה, כלומר לא לה, תבוא המשטרה, יבוא הבעל (נוסע כמו מטורף, חותך על השוליים, ועל הג'יפ שלו מוטב שלא נרחיב את הדיבור, מין ג'יפ שחור ענק, רחב, קיבל מהחברה), והעורך-דין יסדר שישללו לה רק לחודש, היא לא תראה אותו יותר, לא כשיובליו אותו בכיסא גלגלים ליד הקונסרבטוריון, בדרך לשמוע את הילד שלו בקונצרט (בתוכנית: מארשים סלובניים מאת המלחין הצ'כי הנודע בוהוסלב פטררקה, 1870-1915), ולא תראה אותו במקום אחר, למזלה היה ראשו עטוף קסדה. הוא יעבור במעבר החצייה והיא תהיה שם עם המכונית החדשה, והנהג שימנו לה לתקופת השלילה, ותדבר בפלאפון כאילו כלום, הסוודר והמגפיים לא יזוזו ממקומם. כל זה קורה כל יום בישראל, נא לא להתרגש, אין שום מוסר השכל, קורה, קורה, קרה, יקרה, תודה רבה, הרי אנחנו מחסלים להם כל יום כאלה כמויות, שלהשוות לתאונות דרכים זה מגוחך, יגיד לה בעלה דברי חוכמה שרק לפני שעה קלה אמר לו עורך הדין שלו. להתרגש מתאונת דרכים? עזוב, אמיר, עזוב אותך. מספיק, הרי ראינו כבר דברים גרועים יותר, הוא מתכוון אולי לכּפר הזה ש-, לא חשוב, או לילדים שהוא טה-טם, אולי הוא מדבר בכלל על השואה, כן, למה לא? כן-כן, הוא מדבר על השואה והתאונה נראית פתאום עומדת בפרופורציה, הוא מסתכל על הסוודר של אשתו ומהרהר האם היא לא הגזימה קצת, גדול זה על-הכיפאק, אבל גודל שכזה, אולי זה מנקר עיניים, בכל זאת, הרי המוטו הוא "צניעות". מכל מקום הוא בשואה עכשיו, כמו כולם בישראל, מגיל צעיר, שואה, שואה, מגיל הגן שואה, הכול בהשוואה אבל חלילה לנו להשוות, הכול ביחס ל-, הכול-הכול, אוכלים ואז שואה, שותים – שואה, סרטים וחו"ל, הנקודה היהודית, חגים, טקסים, צבא, נבחרת כדורגל מנצחת רק כדי לומר, איפה הייתי.