המורה להתעמלות (קטע)

מתוך רעש המכוניות והצפירות וחריקות הבלמים בכביש שמתחת שאחריו מכת המכוניות המתנגשות וצפירות הנזיפה, על גשר ההלכה מצלצלת ורוטטת בכיסו טוקטה של באך מן הטלפון הסלולרי, והוא משעין את האופניים על הגשר. מתחת לרגליו זוחל הפקק בשני הכיוונים וסרחון שחור עולה ממפלטי אלפי המכוניות התקועות בפקק בשני הכיוונים, פקק שהתגבר עכשיו עוד קצת בגלל תאונה שהתרחשה ממש מתחת לרגליו. שלום, אני חוזרת אליך, היא אמרה, אתה השארת לי הודעה? והוא אומר, אני יכול לחזור אלייך עוד מעט, הרעש כאן בלתי נסבל, אני בדיוק על הגשר ויש כאן –, והיא אומרת, לא, עכשיו, נדבר עכשיו. והוא מציץ בצג בטלפון ומבין, הוא לא השאיר לה הודעה אלא להוריה. שלום זה אמיל…, מאילת… אני אודה לכם אם תשלמו לי מה שמגיע לי, חשבונית נתתי לכם אם אני לא טועה בדרך חזרה… תמיד הקושי הזה לבקש שכר, כאילו הוא עושה עוול, כאילו לא מגיע לו, למרות שהוא היה הכי טוב, והוא ידע את זה. הוא היה הטוב ביותר, יותר מהמפורסמים ומהמצליחים, כמו טוביה צפיר או מוטי גלעדי, מכיוון שהם יכלו לחקות רק את הקול, כלומר להיות מין מכשיר הקלטה אנושי, והוא יכול היה לחקות את התודעה בפעולתה, להבין מהיכן בא הדיבור, ולא כמתבונן בזולת אלא כזולת עצמו. מניין בא הדיבור, המניירות של הדיבור, והגמגום, והצעקות, הלחישה המהוססת. מתי הוא יגמגם ומתי ידבר בשטף, מתי יצעק ומתי יחריש. הוא לא "הקליט" את האדם שהוא היה צריך לחקות, הוא לא ראה אותו אלא ראה מתוך עיניו, ראה מי הוא ומה הוא אומר ולמה הוא אומר את זה ממש עכשיו, ובעיקר למי הוא אומר. הוא לא יכול היה להסביר את זה, אבל הוא יכול היה לעשות את זה בלי מאמץ, כמו שאחרים משנים סגנונות שׂחייה. הוא ראה מה מישהו יכול לומר ומה הוא לעולם לא יאמר. ולכן החיקויים שלו היו לא מצחיקים אלא מדויקים ומשכנעים, ולכן הוא לא התפרסם כמו החקיינים-הבדרנים, שתמיד אמרו את הדברים שהמחוקה לא היה אומר לעולם, לעולם לא, שתמיד הגזימו את דמותו של המחוקה כדי לסחוט צחוקים קלים ומחיאות כפיים, אבל בזה יצרו כמו דמות מעֻוותת. זה היה קל, לגרום לנשיא המדינה לדבר על סרטי אקשן, זה היה מצחיק בלי שום מאמץ, אבל הוא רצה להישאר נאמן למקור. ומי שהזמין אותו פעם אחת אף פעם לא הזמין אותו בפעם השנייה, ולא נצבר לו מוניטין אלא אצל קומץ מעריצים, שלא נפגשו זה עם זה אבל ניהלו אתר אינטרנט קטן על אמנות החיקוי. הלקוחות, למרות שהתרשמו תמיד מהיכולת המדהימה שלו לא הזמינו אותו שוב ולפעמים התווכחו על התשלום. הם רצו לצחוק, הם רצו שהוא יעשה צחוק מהפוליטיקאים שלהם ומאנשי הצבא שלהם ומהידוענים שלהם, שדוגמנית תדבר כמו משוררת ושקצין ידבר כמו דייג, ואילו הוא רק רצה להבין אותם מתוך דיבורם, ומתוך שיבין אותם יוכל לדבר כמותם. לא יותר ולא פחות. אני רוצה שראש הממשלה ידבר כמו ראש הממשלה ולא כמו טבח או חצוצרן ג'אז. אם הדיבור שלו מצחיק מלכתחילה הוא יהיה מצחיק גם כשאני אדבר אותו, הוא אמר. ולאט לאט הפרנסה הלכה והצטמצמה. הוא לא הובן. הוא היה אמן החיקוי, אבל כולם רצו באמנות החיקוי המוגזם, באמנות הקריקטורה הקולית המופרכת. וזה היה זר לו לגמרי. לא הבנתי איך אפשר לקחת קול ולהרוס אותו כך, הרי הקול זהה לבעליו. הוא הזדעזע מהחקיינים-הבדרנים שפגש בכמה כנסים או שראה בטלוויזיה, מהאופן שבו בנו את האדם רק על מנת להרוס אותו ומיד, לנפח אותו או לצמק אותו, ומכיוון שהוא ידע איך זה נעשה בדיוק זה החריד אותו. הוא ידע מה זה עושה למי שעושה את זה, מה המחיר שהוא משלם, מפני שפעם, הרבה לפני שהפך לחקיין מקצועי, הוא עשה דבר דומה. זה היה בכיתה ט', כשהוא גילה את היכולת שלו. יום אחד, מבלי לדעת מה הוא עושה, הוא חיקה את המורה להתעמלות. הוא התגנב לחדר של המורה להתעמלות ובעזרת הרמקול ששימש את המורה להפעלת הילדים התחיל לדבר. הוא היה זקוק להגברה, המורה, מפני שהיה משותק, בכיסא גלגלים צה"לי, ולא פיטרו אותו, מתוך טוּב-לב, וסידרו את מערכת הכּריזה והוא היה יושב בחדר, מוקף באותו ההצטיינות ובגביעים של קבוצות הכדורגל שבהן שיחק, ובצל"שים שלו, ובתמונות, לוחץ את ידו של אלוף הפיקוד או של מנכ"ל פיפ"א, ועם תום השיעורים היה נועל את הדלת ומסיע את הכיסא לאחור עד שנלחץ אל הדלת, ובוהה בחדר שלו שכאילו נתגלה לו לראשונה על גביעיו ותצלומיו, ושוהה בו ארוכות, ויוצא מבית הספר אחרון, תמיד, השרת צ'רצ'י היה מרים את מבטו אל החלון המואר מעִם השער מדי יום ביומו ואז מביט במכונית הנכים שחנתה בחנייה המסומנת במלבן לבן, ונועל. הוא היה מעלה בדעתו את הבעיטה הקלאסית שלו, שתועדה בתצלומים רבים על הקירות, משום שהוא היה אימת השוערים בכך שיכול היה לסובב את הכדור בבעיטת קרן, כך שיחדור בקשת מבהילה, אחרי מסלול התרחקות של הכדור מן השער, בחזרה פנימה. הכדור היה כמו נעצר לרגע בנקודה מרוחקת, ואז, כמו כוכב שביט המגיע לקצה מרחקו מן השמש, בשארית כוח המשיכה שעוד נותר לפני שיברח הלאה אל מרחבי החלל החיצון ולא ישוב לעולם, היה הכדור מסתובב על צירו, רגעים אחרי שכולם כבר חשבו, ניצלנו, ברח לו, הלכה ההתקפה, וחוזר, מכוח הבעיטה הרחוקה ההיא שזה אשר בעט אותה כבר הלך למקום אחר אי שם על פני המגרש, מסתובב וחוזר ומתחיל לטוס בתאוצה בחזרה לכיוון החיבורים, עד שעיתוני הספורט טבעו את הקלישאה, שבהפועל נתניה "קרן זה גול". ויום אחד המורה להתעמלות לא הגיע לבית הספר, ואמיל עלה בתלבושת הספורט, לשירותים, ואגב כך נכנס לחדר עם הגביעים והתמונות והחולצה מספר 11 התלויה על הקיר, והדרגות, ות�
� היחידה וסרט הקפטן, ומכתב הברכה מראש עיריית נתניה פת, וצילומי זירוקס מוגדלים של כותרות כגון "שלוש קרנות זה שלושער", או "למגרש יש ארבע קרנות" או "קרן הגדי" או "קרן השפע", ובלי לדעת מה הוא עושה כביכול פתח את המיקרופון ובקולו של המורה להתעמלות גד לביא הורה לתלמידים להסתדר כרגיל בשלשות, ואז הריץ אותם סביב המגרש בניחותא, ותרגילי החימום הרגילים, הכול כרגיל, איש לא חש בהבדל ופחות מכולם הוא עצמו, שהתייחס לזה משום מה בשוויון נפש ובטבעיות, כאילו חבש את כובעו של המורה לביא ואחרי שנייה כבר התרגל אליו. איש לא היה מבחין בחילופין אלמלא חמש דקות לפני סוף השיעור, מבלי לדעת למה הוא עושה זאת, הורה אמיל לתלמידים להסתדר בצורה עיגול על המגרש, כשפניהם פונים כלפי פנים, והם צייתו למרות שהוראה זו היתה חדשה, ויצרו את העיגול, והביטו אל נקודת המרכז או זה בעיני זה, וחיכו להוראות נוספות. אבל הוא כבר עזב את המיקרופון ונמלט מחדר המורה להתעמלות, והם נשארו שם, בחצר, בשמש נעימה של חודש נובמבר דקה ושתיים ועשר דקות. איש לא רצה להעליב אותו כי כשהיה נעלב היה נעלב מאוד, והיה מיד מתחיל לדבר על אסונו ועל תהילת העבר ועל בעיטת הקרן, והתלמידים התקשו להתמודד עם זה, מפני שלמרות שאהבו אותו יותר מכל המורים לא יכלו עדיין להבין מהי מלחמה ומה פירוש הדבר לאבד רגליים, הרי היינו כולנו שלמים וקלים ומלאי תקווה בשנת 87', כלומר רובּנוּ. עד שלבסוף הרים מישהו את מבטו אל החלון והם ראו שכנראה אין שם איש, והצלצול נשמע, והעיגול התפזר בחשש, וההפסקה החלה. כל זה היה חולף בלי להותיר סימן אלמלא שעות ספורות אחר כך התקשר אביו של המורה להתעמלות, עורך הדין הקשיש גוסטב לביא, כדי לדווח להנהלת בית הספר כי בנו לא יגיע לבית הספר בימים הקרובים ולא בימים שאחריהם מפני שאתמול בלילה דהר במכונית הנכים שלו הישר אל תוך הים. הוא לא התקדם הרבה, המים בלמו אותו והחולות הרטובים עיכבו בעד מכונית הנכים החזקה, אבל הלילה הצונן של סוף נובמבר שחלף עליו בעודו יושב במכונית המלאה מי-ים קרים, דגים קטנים חלפו מתחת מוט ההילוכים, וסרטני ים זעירים הילכו על גג המכונית, בעוד הוא, חגור בחגורת הבטיחות, צופה-בוהה בים ובגלים, כלומר בחושך המוחלט, ומעליו היו הכוכבים וחצי הירח, אבל הכוכבים הפנו לו גב ולא הבחינו בו, כתבו העיתונים המקומיים למחרת, והירח התעלם מרעדו ומבכיו אשר, כמו בסיפור גרוע במיוחד, ניגר אל מי הים, וכשמצאו אותו המצילים למחרת בשש, קפוא, ספוג במים ורועד בעלפונו, זיהה אותו אחד מהם על פי חולצת הספורט שהוא לבש, והוא אמר, הרי זה גד לביא מ"הפועל". העמיסו אותו על החסקה והעבירו אותו, עטוף שמיכת צמר אל החוף ומישהו אמר, זה לא החלוץ המרכזי ההוא שעלה על מוקש בלבנון? והמצילים ומתרחצֵי-בוקר ראשונים עמדו סביב לחסקה, שהונחה על החולות שקור הלילה הרטוב עוד היה אצור בהם, עד שהגיע אמבולנס מצפון, דוהר, שני גלגלים על החולות ושניים על הים, ופינו אותו ל"לניאדו", שם טופל כנגד דלקת ריאות חריפה וקריסת מערכות כללית. מה עלה בגורלו של המורה ייוודע בהמשך הסיפור. לעת עתה נניח לו במחלקה, רופאים יראי שמים עושים את מלאכתם, הניחו את חולצת הכדורגל שמצאו אותה בה לצדו, והמורים ותלמידים היו באים לבקרו ויושבים על הכיסא לצד "הכיסא של החולצה", ולאט החלו להגיע גם כדורגלני עבר ומפקדים, ומאמן נבחרת ישראל דוביד שוויצר העלה זיכרונות ממוקדמות הגביע העולמי, וכולם צחקו והתמוגגו והתווכחו על הזווית ועל הדקה ועל הקוון הפורטוגלי שהתברר כי היה עיוור בעין אחת, כולם צחקו זולתו, ששכב מחוסר הכרה במיטה. האם שמע את קולות הצחוק? האם הבין מה נאמר? כל זה היה חולף ונשכח אלמלא נזכר צ'רצ'י שבשעה שנח המורה להתעמלות על החולות בחוף "סירונית" היה קולו בוקע מהרמקול הרגיל, כלומר היה כאן שֵד או מתחזה. ומישהו ראה את אמיל חולף במסדרון, ומישהו נזכר שהוא לא התייצב לשיעור הספורט, ואחרי בירור קצר מיד התגלה האשם. והוא שִחזר את פשעו בזירת הפשע כפי שנצטווה, אדיש כמו בעת ביצועו, ובית הספר שמע בפעם האחרונה את קולו של המורה להתעמלות שלנו רועם ומהדהד מעל מגרש הספורט, מורה לתלמידים, שלא היו שָם אלא בכיתות, מאזינים בראש כפוף, חלקם אוטמים את האוזניים, לרוץ מהר יותר, לקפוץ, לחשוב, כפי שהוא היה אומר בפתח כל שיעור, לחשוב שכאן זה "בלוּמפילד" או היכל הספורט "יד אליהו" לעיני עשרת אלפים צופים.