אחיו של חבר שלנו, שגר כל ימיו בעיר קטנה בדרום הארץ, החליט באחד הימים לעבור לגור בתל אביב, ובאחד הימים הופיע במפתיע בעיר וביקש מחברנו שיעזור לו למצוא מקום מגורים, לא, כפי שחשב החבר, בדירה שכורה, אלא דווקא באחד מבתי המלון שלאורך רחוב הירקון. כששאל החבר שלנו את אחיו מדוע לא ישכור דירה במרכז העיר וכך יוכל לנצל כביכול את היתרונות השמורים לדירה כזאת, הגיב האח בפליאה: הרי הסיבה היחידה שעבר לתל אביב, כך אמר, היתה רצונו לשבת, בסוף כל יום עבודה, בלוֹבִּי של המלון. אחרי מספר שנים עברנו במקרה ברחוב הירקון, ולא הופתענו לראות שישב שם, בלוֹבִּי של אחד המלונות, אחיו של החבר שלנו; מעט יותר הפתיע אותנו לראות את החבר שלנו עצמו יושב בלוֹבִּי של אותו המלון, אם כי בכורסא רחוקה למדי מזו של אחיו, כשגבו מופנה אל האח. נכנסנו למלון והיססנו מה לעשות, עד שאחד מעובדי המלון, מלצר או איש תחזוקה על פי מראהו, הציע לנו להיכנס ולשבת בלוֹבִּי של המלון. הוא עצמו, אמר המלצר, נוהג לשבת בלוֹבִּי של המלון בכל הזדמנות, וגם עתה, מיד כשיסיים את עבודתו, יעלה ללוֹבִּי של המלון ויישב שם קמעא.