~

באחד מן הימים האחרונים של דצמבר 1963 נרפא בבת אחת ממחלתו אחד מעובדי הניקיון הוותיקים במוזיאון תל אביב לאמנות, עובד שהיה חולה במחלה חשוכת מרפא, אחרי שחלף במקרה ליד ציורו של ג'ורג'ו מורנדי "טבע דומם, 1951" שהיה תלוי, ועדיין תלוי, על קיר צדדי למדי במוזיאון תל אביב לאמנות, בקרן זווית אם לומר את האמת. כעבור כמה ימים הגיע מבולוניה הצייר האיטלקי עצמו לבדוק את התופעה המוזרה, אם כי לא חסרת-התקדים, אך זה היה כבר מאוחר מדי. עשר דקות אחרי שהבריא המנקה ממחלתו עמדו בתור למוזיאון חולים רבים כאילו המתינו שם זמן ארוך ולמשמע הידיעה שכביכול ציפו לה זינקו ונדחקו לעמוד מול התמונה. כולם, עד האחרון שבהם, נרפאו ממחלות שונות. מי לא עמד בתור, גם הבריאים, גם החולים, קצינים בכירים, רופאים נטשו את משמרתם. אבל הציור פעל עשרים וארבע שעות בלבד. בני המזל שהצליחו להגיע בזמן לא נעצרו להביט בו אפילו, נדחקו בידי החולה שבגבם, חלפו על פניו כפי שחולפים על ארונו של נפטר חשוב. לא לעכב את התור! קראו שומרי המוזיאון למקרה שאחד החולים ניסה להעמיד פנים של התעניינות בציור כיצירת אמנות, תראו-תראו, שנים שהוא דבוק לרדיו בקולי-קולות, קראה אשתו בקול, הרי בעלה חרש כמו בוטן, ופתאום יש לו זמן להסתכל בבקבוקים? תוך שעתיים השתרך תור של כשלוש מאות אלף חולים מחוץ למוזיאון, כל דרום העיר הפך למחנה אוהלים, השמועה פשטה כאש בחצר האחורית של נגרייה, הרי למי לא היה מכאוב או מֵחוּש או מחלה קשה, וגם הבריאים הרי רצו להתחסן, וגם מספר זה הוגבל בהוראת השלטונות כמובן, שאחרת היו מציפים את המוזיאון מיליונים מן הארץ ומהעולם. אלא שהתמונה חדלה מלרפא כשם שהחלה, עם שקיעת השמש של יום המחרת, כנראה פעלה עשרים וארבע שעות בערך, כנראה שהחלה לעבוד אחרי סגירת המוזיאון אתמול, משמע שהחמצנו עשר שעות של חסד, חשב האוצר לאמנות ישראלית בת זמננו שצליעתו נרפאה בבת אחת לפני שעה. כשהגיע מורנדי עצמו למוזיאון היה זה כבר שבוע ויותר אחרי שכישלונה של התמונה לרפא כבר נודע והערצת התמונה הפכה לאכזבה ולזעם, אם כי לא חדלו חולים לבוא, אולי בכל זאת, אולי עבורי, אולי ייפתח השער מחדש בדיוק ברגע שאני אהיה זקוק לו, והמוזיאון חזר לשגרה פחות או יותר, אם כי מאהלי החולים לא נעלמו לגמרי, עדיין עשרות אלפים חיכו לרמז, ומדי פעם התפשטה שמועה במאהל ומיד החלה נהירה פנימה, והחיילים בטנק נאלצו לירות באוויר מדי כמה ימים. מהמשרד שלי ראיתי אותו עובר בין החולים, בים המזרנים ומגורי הקרטון המאולתרים, חולף בין החולים האוחזים בגלוית הציור שהנפיק המוזיאון במאות אלפי עותקים בזריזות ומכר במחיר יפה. אבל הגלויה לא עזרה גם ביממה שבה עוד ריפא הציור המקורי את חולי הסרטן, את הילדים הנכים, את המטורפים, ובוודאי שלא תעזור עכשיו, כשהתמונה כבתה פתאום, חשבתי, כשהבחנתי בו, מגרד את שיערו הקצר הלבן לגמרי, ניגש אל התמונה, ששני עיוורים ישבו מולה ולעסו בוטנים, מרים את משקפיו העגולים אל מצחו ורוכן קדימה כאדם ברחוב שקורא את האותיות הקטנות בעיתון המודבק לצדו הפנימי של חלון ראווה.