חקירה 1

1

 

לא, זה מתחיל תמיד בהפרעה, בסדק, בצלצול הטלפון, בנקישה לפנות בוקר על זגוגית החלון, או בטלפון הסלולרי שרוטט בכיסך בדיוק כשעמדת להרדם, כמו בלון שמחט דקה דוקרת, אבל הבלון לא מתפוצץ, לא, לא בבת אחת, אתה מרים את הטלפון, אתה מוחה את הכפור מזגוגית החלון ומביט בעיניו הסתומות של שליח, שולח יד אל הכיס ומפסיק את הרטט ומביט במספר לא מוכּר על הצג. אבל בתוך הרטט הזה כבר מקופל כל ההמשך, מאות הקילומטרים שתגמא הלילה ומחר, המזוודה שתצטרך להוריד – לא, מעולם לא העלית אותה למקומה, תמיד היא כאן, על הכיסא הזה, ליד השולחן – והמעיל ששוב תלבש, וכמובן האקדח, לפרק, להרכיב, להתבונן בו כמו לראשונה. וכבר המכונית מותנעת, עוד לא מסרו לך את הפרטים כי אין כבר זמן, וגם כי הפרטים אינם, הרי כדי למצוא את הפרטים קראו לך, הרי אתה הוא זה שתספר להם את "מה קרה", הרי זו הסיבה שהם קראו לך. מפת דרכים על המושב שלצדך, אתה נוסע אל מחוץ לעיר, תמיד רחוק, אף פעם הפשעים לא מתרחשים סמוך למקומך, תמיד לנסוע כדי לחצות את עולמך, לצאת, לצאת, להשאירו מאחורי גבך, להיכנס לתוך עולם אחר, רק שם תוכל לחשוב בהיגיון, לראות, רק שם תוכל לראות את מה שהם אינם רואים. חושב כבר על הדרך חזרה, בעוד ימים או שבועות, אחרי שתספר להם איך זה קרה, כלומר איך זה קרה לדעתך, אבל אתה תראה להם שדעתך על העניין היא היחידה האפשרית, הכול יוליך אל איש אחד, אל יום ואל מקום אחד, וכל סיפור אחר יהיה סיפור חלש יותר, והם עצמם יודו בכך. והם יביטו במכונית שלך יוצאת משם, עוזבת את העיר, וייזכרו ביום שהתקשרו אלייך, בבוקר קר אחד, אובדי עצות, קראו לך לבוא לעזרתם, הסכום לא משנה, רק בוא מיד, וכבר המכונית, וכבר המזוודה, וכבר הכביש, וכבר המחשבה טוֹוה בנוף המתחלף את תחילתו של הסיפור.