חקירה 2

2

 

וכבר במכונית, וכבר יש לידך עוזר. למרות כל השנים שהוא עוזר לך – עוזר במה? – למרות שלא אחת הציל אותך, נדמה לך שכאן, לראשונה, פגשת בו. אוחז בהגה. הוא, כהרגלו, נוהג. אתה יכול לישון עד שתגיעו אל זירת הפשע, אבל אינך ישן. כל כך מוקדם, הכביש שרוי בערפל חשוך. אתם שותקים. עברו כבר הזמנים בהם היו שיחות קולחות לאורך כל הדרך ובזמן החקירה. אתה מביט בו מהצד מדי כמה דקות. האם זה הוא בכלל? בפעם שעברה היה רזה יותר, לא מגולח. מה שמו? אתה עייף. מכאן המחשבות המבולבלות. זה יעבור. כשתגיעו, כשתתחילו לעבוד, זה יעבור. אבל עכשיו נוסעים. שלוש בבוקר. הרי אין איש קרוב לך יותר ממנו ובכל זאת שוב אתה מטיל ספק בזהותו. הוא העוזר שלך, לעזאזל. אינך יודע עליו כלום, אתה חושב. למרות שאין אדם אשר עליו אתה יודע באמת. זולת כמה רוצחים. גם עליהם לא. רק דבר אחד, מה הם עשו. היתר לא מעִניינך. ילדוּת, המחשבות, המניעים הנסתרים. לא-לא. מדוע הוא עוזר לך? ואיך נולד הצורך בעוזר? הרי היו זמנים בהם נהגת במכונית הזו לבד. אך הוא חזק ממך, והוא אף פעם לא עייף, הרי אתה היית כבר מזמן נרדם, קם רק בשבע-שמונה, ממהר לצאת, טועה בדרך, נוהג כמטורף, ועד שהיית מגיע היתה המשטרה כבר מסלקת את הראיות, מפענחת את התיק, כפי שכבר קרה, הגעת באיחור, שוטרים ישבו סביב השולחן, אכלו ארוחה קלה, לעיסה קופאת ועיניים נפערות, ביס תקוע בגרון, מביטים קצת בשעשוע בך, עם המעיל והתיק, דרוך ובהול, שחקן עולה על בימת התיאטרון לומר את תפקידו אחרי שאחרוני הצופים כבר הלכו לביתם, נוחרים במיטותיהם, שכחו על מה ההצגה, אולם התיאטרון כבר חשוך לגמרי, הדלתות נעולות.