הערה מאמצע הקריאה בהיטלר / נמסיס: 1936-1945 מאת איאן קרשו (עם עובד, 2005. תרגום יוסי מילוא).
הטון של קרשו לא משתנה לאורך שני כרכי הספר. אין "אמצעים ספרותיים". ובכל זאת נבנה כאן מתח אדיר: הארועים ש"מתחת" לדיבור הם הצוברים עוד ועוד עוצמה זוועתית. כך, לאורך כ-1,000 עמודים (יש עוד מאות עמודי הערות שוליים) נבנה מתח היסטורי/ספרותי לא-יאומן ממש עקב בצד אגודל.
דבר מוזר קורה בעת קריאת הספר המדהים הזה: למרות שהכל ידוע מראש, ההתחלה, האמצע והסוף, הספר, כמו קודמו, נקרא מתוך תקווה חסרת שחר שהדברים יתרחשו אחרת, שמהלך ההיסטוריה – שכבר התרחשה – ישתנה לטובה. כשהיטלר מצהיר על רצון בשלום ומרמה את "דעת הקהל" העולמית – גם אני, כיום, מרומה. לחרדתי אני מבין, שהוא מצליח לשכנע גם אותי, ואני, למרות שאני הרי יודע מה הולך לקרות, ממשיך לקרוא כאילו כדי לברר האם זה אכן קרה.
האפקט מושג בעיקר על ידי "שעבוד" של ההיסטוריה לתבנית ולכשרון כתיבה של רומאן גדול. החומר הוא עובדתי, אבל הצורה היא "בדיונית"; וכך אנו קוראים את מה שקרה כמו מי שרואה את הסרט הבלשי שוב ושוב ונהנה ממנו למרות שהוא כבר יודע אותו בעל פה.
פתאום קל כל כך להבין את האנשים שחיו באותה תקופה. הרי אם אני, הקורא בספר, עומד בתחילת 1941, עדיין מהרהר באפשרות שהמתקפה נגד ברית המועצות לא תפרוץ, בסופו של דבר – למרות שהוא יודע שהיא פרצה כבר מזמן – וזאת מכוח מניפולציות תעמולה בסיסיות של השלטון הנאצי, ברור לגמרי כי היה אפשר למכור כל דבר כמעט לכל אחד בזמן אמת.
מתחת לשולחן 
זהו. היום קונה את נמסיס.
אהבתיאהבתי
הביוגרפיה בשני חלקים הזו היא באמת מדהימה. לפעמים הייתי חייב לקום באמצע הלילה כדי להפוך את הספרים משום שהיטלר מביט בך במבט חודר מבעד לתמונות שקרשאו בחר.
קרשאו משיג לעניות דעתי את האפקטים שאתה מדבר עליהם קודם כל ע"י נייטרליות והעדר שיפוט ,מהם הוא נפרד רק פעמיים שלוש במהלך כל הספר (אחת מהם כשהוא מסמפט את הסטודנטים האומללים הנס וסופי שול והמרד הרומנטי שלהם)
הפרקים החשובים ביותר הם הנגיעות האנושיות של היטלר: האחיינית שהוא אהב, הכלבים. הרופא היהודי של אימו.
כל הג'ז הזה
אהבתיאהבתי
חולק על צביקה. לפחות בחלק הראשון, זה שקראתי, קרשו אינו "אובייקטיבי" ובשום עמוד בספר, שפתו חדורה בביטויי שיפוט ובתיאורי מגמות- אין פשוט דרך אחרת לדבר על דברים. זו השפה וזו ההצגה וזו הגדולה של העניין- של לפרוס אפוס כזה. טריוויאלי? ובכן, יותר מזה: הוא מנסה לגלם תיזה מסויימת, היסטורית-סוציולוגית, ולא רק תנועת הפידבק מ"למעלה" (דעת המנהיג) ללמטה (יישומי-השטח); אלא בכלל.. כל התיאור המוזר הזה של ביוגרפיה המורכב לא רק מליקוטי יומן אלא מדגש על מצב חברתי..
אני חושב הגדולה של קרשו הוא באמת הגילום: לקחת מסכת תיאורים והבעות ולהלחים דרך תיזה משעממת גילום חי הנותן לקורא, שלא חייב להיות קשוב במיוחד (הוא כמו קשוב מלכתחילה, מתוך העניין הרב של הקורה) את אותו מתח מדובר. והרי זה מדהים: כל זה, ואפילו צורת כתיבה "היסטורית", כלומר חסרת כל פעימה כשלעצמה, אריגת פרטים ופרטי-פרטים.. והנה: מתח היסטורי-ספרותי לא יאמן. יש כאן הישג מבחינת כתיבה, אין ספק. מין-הצד לא ניתן לצפות לשום אפקט כזה.. ובכל זאת.
אהבתיאהבתי
הסוד הוא באמת, כך נדמה לי, מה שכתבת בפסקה השלישית, דרור.
אהבתיאהבתי
לצביקה:
אני נוטה להסכים עם נ' בעניין השיפוט. יש שיפוט נחרץ וחד משמעי במבוא לכרך הראשון, וזה נותן הקשר לכל הספר. גם ה"תקיעות" הקטנות שהוא תוקע להיטלר פה ושם לא נותנות לך לשכוח את זה (בכרך ב' יש תיאור איך אנשי לשכתו של היטלר היו הולכים לישון בצהריים כי ידעו שבלילה הוא הולך לפצוח במונולוגים הארוכים והמשמימים שלו, והם פחדו להירדם…(.
הגדולה של הספר היא לדעתי במה שכביכול הוא לא "מקיים": זו לא ביוגרפיה של היטלר, במובן שהיו כותבים ביוגרפיה של בטהובן. כלומר, החיים שלו כל כך ארוגים בסבך של חיים אחרים, הזמן הפרטי שלו כל כך כרוך בזמן ההיסטורי הגדול, עד שאי אפשר לדבר על אינדיבידואל אפילו לרגע בלי להרחיב את היריעה עוד ועוד. וזה מה שהספר עושה בהצלחה מרובה. הוא מפוקס על היטלר בלי לאבד את התמונה הכוללת, לפחות זו ההרגשה שמעבירה הקריאה. ויש הרגשה של תיאור אורגני, בלי קיצורי דרך, שבו כל דבר נובע מדבר אחר והולך הלאה.
אהבתיאהבתי
אכן, המבוא נוקט עמדה מוסרית אבל נדמה לי שהוא עושה כך בדיוק כדי לפטור את שאר הספר מלעשות זאת. מה שאתה מתאר לגבי העובדים (שנאלצו להתמודד עם המונולוגים) הוא ככל הנראה לא תקיעה אלא דיווח מהימן על החיים עם היטלר,כתוב בציניות בריטית מסוימת. הוא באמת אהב לשמוע את הצליל של הקול של עצמו.
ומה באשר לתזה של קרשאו? (לגבי המודל הביזורי של גרמניה הנאצית
working towards the fuhrer
)
לפחות כאן יש הרגשה ברורה של גישה מדעית של היסטוריון, ולא של מטיף מוסר או אפילו נובליסט..
אהבתיאהבתי
בוודאי שזה דיווח מהימן, ועדיין, הוא לא היה הכרחי ב"היסטוריה" במובן יותר שמרני. הצורך בו הוא נובליסטי ברור – סוג של אפיון שיש בו גם קצת הרפיה של המתח.
בוודאי שהתזה של "לכוון לדעתו של הפיהרר", כמו תזות אחרות, היא "היסטוריונית" פרופר. אני לא מתכוון לטעון שזהו רומאן, זה מובן מאליו. בדיוק השילוב של עבודת ההיסטוריון עם ה"ראש" הסיפורי נותן ליצירה את כוחה הגדול.
אגב, אם כבר מדברים ועלה עניין המקור והתרגום, ראוי לציין שהתרגום לעברית, של סמדר ויוסי מילוא (כל אחד מהם חתום על כרך אחד) הוא מן הטובים שנתקלתי בהם בספרות עיונית, גם מבחינת נוחות הקריאה כשלעצמה וגם בהשוואה עם המקור.
אהבתיאהבתי
כלומר, בספר מהסוג הזה, כחלק מחוקי ז'אנר הכתיבה על מפלצות-אדם : האם לא מתבקש הטיפול המשתומם באחיינית שאהב, באישה שאהב, בכלבים? יו, הוא מצחצח שיניים! וואו, הוא בוכה בסרטים סנטימנטליים! אמא שלו אהבה אותו, וואו, וואו!
כלומר, למישהו היה ספק? האנשה של מפלצות היתה מאז ומעולם תחביב של סופרים. המתח בין הפן המפלצתי לפן האנושי יוצר דילמה, יוצר טרגדיה. אבל זהו, שאצל היטלר, אין כלל דילמה.
אצל קינג-קונג למשל כן, ועוד איך.
מעניינת במיוחד השאלה למה לקרוא ביוגרפיה כזו. לא מאמינה שמישהו מסוגל לתת תשובות מוסמכות לשאלת ה-למה המציקה. כלומר יש תשובות, אבל הן לא מעניינות. הן כמעט מעליבות בבנאליות שלהן, התשובות האלה. לכן אני אומרת, היטלר? לא תודה. ממש לא. קרוב מדי, מצולק מדי. אין שום לקח משמעותי שניתן להפיק מהמקום הפרטי, המגונן, של ד' אמות אנוש. הלקח לא נעוץ בסיפור, אלא בעובדות. תמיד בעובדות.
אהבתיאהבתי
אני שמח לשמוע שהתרגום טוב,אף שלצערי לא חיכיתי לו וקראתי לאיטי את שני הכרכים השמנים באנגלית.
התרגום לביטוי הספציפי שהזכרתי למעלה כ"לכוון לדעת הפיהרר" הוא פשוט הברקה . כל כך קשה להעביר ביטוי משפה לשפה בצורה לא מילולית אלא לפי המשמעות, ולפחות לפי הדוגמה הזאת אדון או גברת מילוא או שניהם עשו עבודה טובה.
אהבתיאהבתי
לבסנוורים: האם קראת את הספרים? מכל מקום, אין צורך בהאנשה, מכיוון שהוא היה אנושי. התיאור מנסה להיות רב ממדי, והוא עושה את זה בהצלחה כבירה. האם קרשו נותן תשובה ברורה, ומחלטת וסופית ל"למה" שלך – סביר שלא. האם הוא תורם להבנת מה שקרה? בלי ספק שכן.
לצביקה: גם, אני, אחרי סיום הכרך הראשון, מיהרתי לרכוש את השני באנגלית. באמצע הקריאה יצא הכרך השני, ועברתי לעברית.
אהבתיאהבתי
לא קראתי, גם לא מתכוונת לקרוא. אני לא מחפשת רב-מימדיות בדמותו של היטלר. בעיניי הוא קטגוריה אחרת. מחליאה אותי המחשבה להוציא מכספי סכום ולקנות ספר שהיטלר הוא הגיבור שלו. כן, הגיבור שלו. בעברית אין מילה אחרת לתאר את הדמות המרכזית בספר. אני מעדיפה לקנות ולקרוא את ברונו שולץ, פאול צלאן, ולטר בנימין. אולי זה מתחסד מצידי, ואולי זה הכי טבעי בעולם.
אהבתיאהבתי
אתה הבן של איציק ברנהולץ?
אהבתיאהבתי
זה לא מתחסד, זה פשוט תמוה. מה עניין שולץ, צלאן וכו' לכאן? האם הם עומדים באיזה שהוא אופן מול הספר הזה? עוד יותר לא הבנתי את ההערה השניה. כל ספר על השואה הוא ספר שהיטלר הוא הגיבור הראשי בו. האם רכישת הספר של קרשו מזרימה תמלוגים ליורשי היטלר, שאינם קיימים?
אהבתיאהבתי
"כל ספר על השואה הוא ספר שהיטלר הוא הגיבור הראשי בו" –
טענה משונה.
בספרים שאני קראתי, הגיבור הוא אחד, לא חשוב מאיזו עדה, שם פרטי רוח, שם משפחה האדם. היטלר הוא הגיבור בסיפורים של אידה פינק? אצל דוד גרוסמן? גוטפרוינד?
טוב, די. נמאס לי להתווכח, זה ויכוח עקר. לא קונה היטלר, לא מחפשת לגמד את המפלצת הזו למימדים אנושיים של מניעים וסיבות ונסיבות.
אהבתיאהבתי
כוונתי כמובן לכל ספר מחקר על השואה. את גוטפרוינד לא קראתי, אבל שני הסופרים האחרים שהזכרת לא כתבו על השואה, למעשה. ודאי שלא גרוסמן, ובעצם גם לא אידה פינק. השואה נוכחת שם, אך היא לא המושא של הסיפורים.
לדעתי את היא שמגמדת את העניין לכדי דימוי קל להכלה של "רוע". את העניין המורכב הזה את בעצם בוחרת לא לכנות בשם, והוא הופך למין "הדבר הזה", מופשט לגמרי. ומצד שני, באופן פרדוקסלי, בהחלטתך להוציא את היטלר מתחום הסיבות והמניעים את הופכת אותו למשהו דמוי אל. שתי הגישות הן בעצם אחת.
אני מסכים שוויכוח כאן הוא קצת מיותר מכיוון שאת מצהירה שאינך מוכנה לקרוא את הספר. מכל מקום, נראה לי ששיטת התגובה שלך היא מאוד ישראלית, ואני לא אומר את זה כלל בזלזול מכיוון שאני אפילו יכול להזדהות עם הסנטימנט הזה, בתור מי שחונך כאן. להשארת הנאציזם כמין צמרמורת חסרת כל איכויות אנושיות יש סיבה אידיאולוגית, וד"ל.
אהבתיאהבתי
Was meinen Sie 'vadal'?
אהבתיאהבתי
הנאצים התייחסו ליהודים, למרות התעמולה שלהם, בתור בני-אדם, לאכך? כל אותה ההונאה של אותה מכונת מוות מתוחכמת ושוברת-רוח מבוססת על ההנחה שהאנשים שיומתו שם הם בני-אדם; אף אחד לא הורג ככה דז'וקים. לא!, הם הרגו אותנו כמו שהורגים בני-אדם. למעשה, הם היו בני-אדם שהרגו בני-אדם אחרים. שום דמוניזציה לא יכולה להסתיר את העניין הזה- והוא נוקב.
אהבתיאהבתי
הנאצים התייחסו ליהודים, למרות התעמולה שלהם, בתור בני-אדם, לאכך? כל אותה ההונאה של אותה מכונת מוות מתוחכמת ושוברת-רוח מבוססת על ההנחה שהאנשים שיומתו שם הם בני-אדם; אף אחד לא הורג ככה דז'וקים. לא!, הם הרגו אותנו כמו שהורגים בני-אדם. למעשה, הם היו בני-אדם שהרגו בני-אדם אחרים. שום דמוניזציה לא יכולה להסתיר את העניין הזה- והוא נוקב.
אהבתיאהבתי
הכרתי פעם מכחיש שואה.
אבל זה… היה מכחיש כל דבר אז זה לא דוגמא.
יום אחד שהיה בן 76 הכחיש שהוא קיים ומת מהתקף לב.
היה בחור רזה כזה…. כחוש.
אהבתיאהבתי
נוסטרדמוס חזה את היטלר. הוא קרא לו היסטר.
הוא גם חזה את המהפכה הבולשביקית, ושאורכה יהיה 73 שנה.
מי שכותב ביוגרפיה של נוסטרדמוס, השאלה המרכזית שצריכה לעמוד לנגד עיניו היא האם הוא-עצמו מרומז במגילותיו.
ומי שכותב על היטלר האם גם הוא-עצמו הגשמה.
ואפרופו "נוסחת אדיפוס": במסה על פרויד כתבתי ש"ואם בדוקטור עסקינן אז הנה נושא מצוין לדוקטורט באסטרולוגיה: להוכיח את המובן מאליו, להצביע על כך שבאותן שנים ובאותה עיר צמח עוד פיהרר אחד, זה שחותמו המיידי היה אמנם יותר ניכר, אך בטווח הארוך-החוצה-מאות השפעתו פחוּתה. כי כמו שכבר נאמר 'מהרסייך ומחריבייך ממךְ יצאו' ". כלומר, בהקשר זה: כתיבת ביוגרפיה של היטלר היא הקרבת קורבן, מידה של בריחה, כדי לא להתעסק במה שעדיין חי וקיים במידה כזאת שאפילו אין צורך להוסיף לראשו את המילה "נֵאוֹ" (התעסקו קצת – מה שאני יודע זה בזכות הקצת הזה).
כמו השדים שאצל המיסטיקנים כך כל קרימינל כך היטלר – הם לא אישיוּיוֹת בזכות עצמן, וקיומם בא להם כתוצאה מהצורך של הקרבנות ב"תיקון", ב"גילגול חדש" (כן, בראש ובראשונה תיקונו של העם היהודי, שאמור להיות המנהיג הרוחני. ואני חס וחלילה לא מתכוון שהציונות היא תיקון, ההפך, הבזכות-הנורמליות היא מבית המדרש שעל-פניהם של השדים).
דיברתי היום עם מיכה, ידידי האסטרולוג. אז סתם, מה שנקרא נזכרתי.
אהבתיאהבתי
הכל כל כך לעוס, הטענות והטענות שכנגד. תיכף כל אחד יגרור את הסבתא הממוספרת שלו לפינה הימנית או השמאלית של הזירה, וזה חסר תוחלת לגמרי להתווכח. לטעמי האישי, הרבה יותר קל לחפש ולמצוא את הצד האנושי של היטלר מאשר להכיל בתוכי [כאדם, כהורה, כהומניסט] את התפרצות הרוע הטוטאלי: הרוע המדבק, שעובר מאדם לאדם כמו מגיפה. כן, כשאני נתקלת במשהו איום ומורכב אני מכנה אותו "הדבר הזה", כי כל הליך של פירוק משנה ומשפיע על האובייקט הנבדק באופן בלתי הפיך. אי אפשר לשבור את היטלר לאחייניות וכלבים. זה לא רלוונטי לפרוצדורות של השמדת עם. אני מסרבת להתפנות אל הצדדים האנושיים של היטלר כי הם מסיטים את תשומת לבי מהעיקר אל עבר רכילות טפלה. צהובה. אתם [דרור את נ.'] טוענים שדמוניזציה יוצרת לשואה דימוי של שואת-על, והתוצאה היא הרחקה; אני סולדת מהגישה ההפוכה, שלדעתי מקטינה את ההתרחשות ההסטורית, לצבר של אינטרקציות בין-אנושיות. השואה במפורש לא הסתכמה רק בהתמודדות פנים מול פנים; היא היתה, עד כמה שאני מסוגלת לתפוס, אסטרטגיה ביורוקרטית, ולך תעשה דמוניזציה של ביורוקרטיה, זה הרי מופרך לחלוטין לייחס אמוציות לתהליך ביורוקרטי. אני חושבת על התנאי הראשון לשימוש ב"השואה" כקטגוריה – חוסר מגע בין תליין לקורבנו. אבל הגרעין השואתי הקשה, בסופו של דבר, נובע מאלמנט החזרה. בוקר בוקר התעוררו התליינים, והלכו לרצוח. שנים על שנים. ואני אפילו לא מתחילה לגרד את ההבנה. כל הרמזים על האינטרס הישראלי-ציוני-יהודי מה שתרצה, לשמר את השואה כמשהו בתולי, מגוחכים. הגישה הזו מנפיקה רק תוצר לוואי, לא מהות. זה טרמפ, זה הכל.
גרוסמן וגוטפרוינד לא כתבו על "השואה", אי אפשר לכתוב על "השואה", אלא אם כן יצליח מישהו לסגל את נקודת המבט של בורחס בסיפור קצר שלו שנקרא "האלף"; גרוסמן וגוטפרוינד כתבו שואה, פוררו את "השואה"לפירורים קטנים, והביאו לקהל את הפירור שלהם. חבל שלא קראת את גוטפרוינד. שואה שלנו הוא ספר תראפי.
אהבתיאהבתי
לקורט, זה "ודי לחכימא"
לנ' – לא בדיוק בני אדם, כלומר משהו שהוא נחות מאדם, וכביכול מנסה להציג את עצמו כאדם, ולכן הוא מסוכן – הוא יכול להראות ממש כאדם לפעמים. אגב, היחס הזה לא מוגבל ליהודים – בהוראות של מבצע ברברוסה יש התבטאויות דומות ביחס לרוסים. אבל יתכן שזה משום שהם נתפסו כחלק מן המדינה הבולשביקית-יהודית.
יש בספר פרק מדהים על מדיניות "המתות החסד" הנאצית, שידעתי עליה באופן כללי, אבל לא על האופן שבו זה התנהל, ולא על המספרים: בין 100 ל-200 אלף גרמנים חולי גוף ונפש נרצחו – הרבה לפני מחנות ההשמדה. האופן שזה התנהל – מצמרר. היו היסוסים ועיכובים, ואז אבא לבן חולה ביקש את הפיהרר לרצוח את בנו באופן רשמי. הסכר נפרץ – במקרה אחד – ובבת אחת העניין נהיה המוני.
ליצחק – מעבר לעובדה שאני יודע שאני מזל שור, אין לי מושג בתחום.
לבסנוורים: לא הוגן לומר שהספר הוא אחייניות וחתולים, זה באמת לא זה. אגב, מומלץ לך עוד ספר שלא תקראי, ובו בינתיים רק עיינתי – "Tנשים רגילים" של כריסטופר בראונינג, המספר על שגרת יחידת מילואים גרמנית שרצחה המוני יהודים ביריות. אין שם שום אלמנט בלתי מפוענח או דמוני, רק פרקטיקה שכמו במקרה של המתות ה"חסד" מחכה לאיזו פרצה, לאיזה גבול שייחצה. אני יכול לקבל את הגישה שלך, באמת, רק על בסיס ידיעת העובדות. אם תכירי את העובדות ותגידי שלמרות זאת מבחינתך מדובר במשהו ששייך כולו לתחום הבלתי נתפס, בסדר. אבל *להניח* את זה מראש אומר לרוב לחזור על מה שלימדו אותנו במערכת החינוך.
אהבתיאהבתי
כתבת, " שגרת יחידת מילואים גרמנית שרצחה המוני יהודים ביריות. אין שם שום אלמנט בלתי מפוענח או דמוני, רק פרקטיקה שכמו במקרה של המתות ה"חסד" מחכה לאיזו פרצה, לאיזה גבול שייחצה."
האמנם אין שום אלמנט בלתי מפוענח? לדעתך, יש כאן בסה"כ זליגה ממצב א' למצב ב'?
בוא נסתכל רגע על מצב א' לעומת מצב ב': ברור שהתרחש בתווך שינוי, התרחש מעבר. ניתן להתאים מספר מודלים אפשריים למעבר הזה:
המעבר יכול להיעשות באופן הדרגתי, נגיד כמו שמחממים מים והטמפ' שלהם עולה בהדרגה, או שהמעבר יכול להיעשות באופן חד, בקפיצה ישירה מא' לב', כמו בשינוי מצב צבירה, וכמובן תיתכן אפשרות שלישית שהיא שילוב של שני המודלים הראשונים.
יחידת מילואים, אמרת. סאבטקסט – {א} אנשים רגילים, עם משכנתא, וילדים, וחותנת.
טראח, בום – {ב}רוצחים יהודים (משכנתא,ילדים, חותנת) ביריות. מה קרה בין א' לבין ב'?
בעיניי המעבר הזה הוא מאד בלתי מפוענח. אני לא מצליחה להתאים לו מודל. נכנס עוד פקטור למערכת, שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. מורכב. "זה". אתה טוען, אולי, שמעצם זה שמעורבים בביצוע המעשה הנורא בני-אדם, המעשה הזה הופך בכוח ההגדרה למעשה של בני-אדם, ולכן אין כאן שום דבר מיסטי. זו סמנטיקה רטורית, בעיניי. מה יותר אנושי, בעיניך? הגוף, הידיים, העין המכוונת את השמייסר? או המוסר האנושי, שאמנם אין לו צורה קונקרטית אבל איננו קיים ללא בני האדם? נכון. הם נראו אנושיים, ורק רצו לגמור מילואים ולחזור הביתה אל הכרוב והנקניקיות של מרתה.
אבל המע' החיסונית הנפשית של כל המילואימניקים האלה, נדבקה באיזו מגפה, שיצרה כשל מוחלט במנגנון המוסרי שלהם. הם עברו למוד אוטומטי. משהו כאן התקלקל. אבל מה? זו לא הייתה תופעה מקומית, שבבוטניקה מקובל לכנות תופעת "העשב השוטה". זו הייתה תופעה גורפת. דרך זכוכית מגדלת של מניעים וסיבות, אפשר לבדוק פרט אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. אבל עדיין, זה לא מספק הסבר כללי. לתחושתי לפחות. גם אם אתה מפענח ברמת המיקרו, מה הניע את יוהאן ללחוץ על ההדק, זה עדיין לא מספק תשובה. וכאן הכשל שלך, לדעתי. במעבר מהפרט המפוענח אל הכלל הבלתי ניתן לפענוח.
אהבתיאהבתי
גם היטלר וגם פרויד הם בני מזל החודש שור. וגם כמה בחורות מקסימות שהכרתי. וגם מדינת ישראל. אבל השפעתו של מזל החודש הוא רק כ-35 אחוז מסך המפה. וגם לי יש שור – באלמנט אחד שהשפעתו הממוצעת היא כ-12 אחוז. ולמדינת ישראל יש אלמנט אחד חשוב (מזל השעה-ה"אופק") שהוא במאזניים, אבל אצלה הוא לא 35 אחוז כמו אצלי (ואצל בן-גוריון, ואצל רוב ראשי הממשלה עד היום, ממש לא במקרה. כן, כולל ביבי) אלא משהו כמו 25 אחוז.
האם רוממתי או ביזיתי בשתי-מילים אלה את הדיסציפלינה-השקפת-עולם שאני הכי מתחבר אליה.
אהבתיאהבתי
הם כנראה נדבקו במגפה המכונה טבע האדם
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9D
אהבתיאהבתי
הניסוי של מילגרם פשטני מדי, לא מתאים למודל, ויותר מדי מאוהב בתיאוריה של עצמו.
אהבתיאהבתי
דבי, אני לא יכולה להירדם בגללך (: המונח בו השתמשת, 'טבע האדם', מהדהד לי מבפנים ומציק לי. זה מונח מאד ערמומי: השימוש במילה 'טבע' מעניק לביטוי משמעות מדעית לכאורה – טבע, כמו מחזור גאות ושפל, כמו מחזור היום והלילה. השימוש במילה 'טבע' בתוך הביטוי הזה, מעניק לו מעטפת קשיחה, של משהו שנקבע מראש, דטרמיניסטי.
אבל אין דבר כזה באמת, 'טבע האדם'. זו הכללה גסה, וכדרכן של הכללות, גם מעורפלת. 'טבע האדם' הוא מין פח אשפה כזה, שבולע הכל, משירה ועד רצח. לא יודעת, שונאת את הביטוי הזה. מעדיפה את השימוש ב'זה' של דרור.
אהבתיאהבתי
לא התכוונתי להדיר שינה מעינייך 🙂
למען האמת גם אני לא משתגעת על הביטוי 'טבע האדם'. ובכל זאת, מהניסוי של מילגרם (אגב, לא הבנתי למה התכוונת שהוא "לא מתאים למודל"), פשטני ככל שיהיה, מתבקשות כמה מסקנות לא נעימות על הנטיה של הרוב המכריע של בני האדם (וזה כנראה, למרבה הצער, כולל גם אותי ואין סיבה להניח שלא אותך) לציית לסמכות, גם כשהדבר כרוך בביצוע מעשים אכזריים מאוד.
להבנתי, יש קשר מעניין בין הנטייה לציית לסמכות ובין התופעה של כריזמה. והמקרה של היטלר הוא ככל הנראה אחד המקרים המובהקים והמרתקים של כריזמה שסחפה המוני בני אדם למעשים אכזריים במידה קיצונית ומפלצתית. וזוהי הסיבה שאני מתכוננת לקרוא את הספר הזה – מפני שמן התיאור של דרור נשמע שהוא עשוי לשפוך אור מסוים על עניין הכריזמה, ואני חושבת שיש סיכוי שאלמד ממנו משהו מעניין על בני אדם, כלומר על עצמי.
אהבתיאהבתי
ליצחק, עובדה מטרידה היא שביום הולדתו של היטלר, בשנת 1970, התאבד פאול צלאן בקפיצה לנהר הסן בפאריז.
לבסנוורים – שוב, בין א' לב', כלומר בין אדם מן היישוב לרוצח יש כמה שלבים, והם למעשה הספר. אחרי שאקרא אותו אולי אדווח ונראה אם אנחנו מסכימים. הוא לא מפוענח לא לך ולא לי מכיוון שעדיין לא קראנו את מעשה הפענוח. אי אפשר לפענח את זה כך סתם מתוך הרהורים "עקרוניים". אני אנסה להעלות על הקו חבר שקרא את הספר של בראונינג, אולי הוא יוכל לספר מה הלך שם.
אהבתיאהבתי
>>>למרות שהכל ידוע מראש, ההתחלה, האמצע והסוף, הספר…נקרא מתוך תקווה חסרת שחר שהדברים יתרחשו אחרת
איכשהו, ברוב ספרי ההיסטוריה שקראתי התקווה הזו קיימת במידה מסוימת. אולי אין טעם לקרוא היסטוריה אם היא איננה.
אהבתיאהבתי
אולי זה נכון, אבל כאן יש מעורבות רגשית מיוחדת, כלומר ה"יקרה אחרת" נוגע לנו ולחיינו באופן ישיר, שלא כמו, נגיד, ספר על ההיסטוריה של יפאן.
אהבתיאהבתי