"האֵלים הם אורחים חולפים בספרות. הם מותירים בה את עקבות שמותיהם ובמהרה נעלמים. בכל פעם שסופר כותב מילה, עליו להיאבק על מנת להחזירם. האיכות הפעלתנית אשר מבשרת על הופעתם היא אות גם להיעלמותם, אך לא תמיד היה זה כך. לכל הפחות לא כל עוד היו לנו פולחנים. המארג הזה של מילה ומחווה, ההילה הזו של הרסנות נשלטת, השימוש בחומרים מסוימים דווקא ולא באחרים: כל אלה השׂביעו את רצון האלים, כל עוד בני האדם בחרו לפנות אליהם. לאחר מכן, כמו פיסות נייר נישאות ברוח במחנה נטוש, כל שנותר היו הסיפורים אשר כל מחווה פולחנית רמזה להם. עקורים מאדמתם וחשופים, בתוך רטט המילה, לאורו הקשה של היום, לעתים קרובות הם נראו חסרי תועלת וחצופים. הכול מסתיים כהיסטוריה של הסִפרות. […] אבל היה זמן בו האלים לא היו רק קלישאות ספרותיות, אלא אירוע, הופעה פתאומית, מפגש עם שודדים אולי, או מראה של ספינה. ולא היה זה בהכרח חזיון של הדבר השלם: אייאקס זיהה את פוסידון מחופש לקלכס לפי צורת הליכתו. הוא ראה אותו הולך, מאחור, וידע כי זהו פוסידון 'על פי ברכיו ורגליו' (איליאדה, י"ג)".

(רוברטו קלאסו, "הספרות והאֵלים")