(בעקבות ביקור בגלריה הלאומית, לונדון):
ציור, אם הוא פועל, פועל בשלושה שלבים, שאפשר לסכמם כך: ! – ? – !?
השלב הראשון הוא נוכחות מיידית (!). השלב השני הוא חידה (?). השלב השלישי הוא הבנת החידה כחלק מהנוכחות המיידית (!+?).
למשל, בציור הזה: ראשית החלל והמבט, האור, הפנינים. אחר כך הקלף המונף בכוח לעברנו, רק כדי להראות לנו שהוא אפור, אטום, שאיננו יכולים לראות. לבסוף: הקלף כמייצג של כל מה שקורה בציור, וכחלק מזה: הנוף שאינו אלא נוף, לא אומר דבר ולא מראה דבר ובכל זאת זוהר בתוך מסגרת הזהב, הקשת הצומחת מתוך ראשה של האישה, הציורים הקטנים על הקרמיקה, המוזיקה שאינה נשמעת, הציור כולו ש"אין בו כלום", ובכל זאת.
בציור אחר בגלריה הזו, ה"קלף" האטום, כלומר התהום של הציור, הבלתי-נאמר בו, הוא העורב שעל הגג: אין לו עין.
וכאן, עדיין בגלריה הלאומית: הגולגולת והצלוב המכוסה – אבל בעיקר, והרבה יותר משני אלו – הלאוטה השחורה, ההפוכה.
הרבה ציורים נעצרים בשלב הראשון. וזה עדיין הרבה מאוד. כמעט בלתי מושג. למשל הרבה ממה שעשה רובנס. הרבה ציורים לא מגיעים אפילו לשלב הראשון. הציירים הגדולים הם אלו שכמעט בכל ציור שלהם מתרחש המהלך הזה. ולסקז למשל.
מתחת לשולחן 
אכן וורמר מלא חידות..
לא שזה משנה אבל נידמה לי שהעורב בציור של פיירו דלה פרנצסקה זו ציפור בשם עקעק.
Pica pica או משהו כזה בלועזית..
הטקסטורות אצל הולביין זה תמיד מדהים..
אהבתיאהבתי
ראשית נדמה לי שניתן להרחיב את התיאוריה הזו למעשי אמנות נוספים, ובכללם כתיבה, גם הקטע הזה
ממש.
ושנית, על ורמר אין לי אלא לאמר שעד שלא ראיתי ורמר מקורי תלוי במוזיאון באמסטרדם, לא ראיתי ורמר באמת.
אהבתיאהבתי
אני דווקא לא חושב שאפשר להרחיב לספרות. האפקט של תפיסה מיידית של המכלול, למרות שכמובן לא תופסים הכל בבת אחת בציור, קיים בעיקר בציור וצילום. בספרות זה אולי קורה שוב ושוב בסדר גודל של פיסקה או משפט.
יכול להיות שעקעק, אנסה לבדוק.
הציורים הגדולים ביותר הם הנפגעים הגדולים ביותר מרפרודוקציות. אני חושב שככל שהציור חלש יותר, כך רפרודוקציה עושה עמו יותר חסד. אני מסכים לגמרי שאין לורמר קיום אמיתי מחוץ לתמונה המקורית.
אהבתיאהבתי
הצילום על העטיפה של "יונים לא עפות בלילה" לישעיהו קורן דומה להפליא לתמונת פרט, כמו זו שהבאת של הקלף האטום, רק של אותה ציפור בלי עין. גם שם עומדת על מבנה מתפרק ציפור חסרת-צבע ומחוקת-עין (סלעית). במידה אנלוגית מסוימת, אפשר לקחת בחשבון את התיזה שלך בקריאת טקסט של קורן. לא רק בגלל שסיפוריו, בהיותם מבוססים על פני השטח (הפלסטיים), עמוסים ב"קלפים אטומים" כאלה, אלא בפרט בגלל המשקל הרב שיש ללא-נאמר כמכלול בסיפוריו. כלומר, גם כשקוראים קורן, קולטים לפעמים ש"נשמת" הסיפור נמצאת במקום אחר, הוא ספוג בהעדרה.
חיפשתי את התמונה ומצאתי את זה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/793907.html
אהבתיאהבתי
אני לגמרי מסכים.
אהבתיאהבתי
אני לחלוטין מסכימה עם המבנה !-?-!?, אך האם החידה שמגיעה אחרי הנוכחות המיידית, יותר מחידה נרטיבית, היא חידה ציורית (אצל הציירים הגדולים). כלומר, אנו חווים נוכחות מיידית ציורית ואח"כ מגלים עוד התפתחות של אותה הנוכחות. תמיד הרגשתי לא נוח בחיפוש אחרי רמזים סיפוריים בציורים.
אהבתיאהבתי
אני מתאר לעצמי שהתשובה היא שזה תלוי בציור. אי אפשר להתעלם מכך שיש ציורים רבים שיש מאחוריהם סיפור. ההפרדה במקרים אלו בין החידה הציורית והסיפורית אינה אפשרית.
אהבתיאהבתי