בגני קיו (Kew), מרחק כחצי שעה נסיעה ברכבת מלונדון, אחרי הליכה בגן הנפלא המופרעת רק על ידי המטוסים הממריאים אחת לכמה דקות משדה התעופה הסמוך, פורמת את דממת הגן ששב ומתכנס אל שתיקתו, עד לפעם הבאה. בקצה השמאלי, לפתע פתאום, צץ לו גן יפני, בתוך זה האנגלי. הגן היפני מתבשר על ידי אבן קטנה, שעליה חקוק שיר, ביפנית ובאנגלית:
Even sparrows
freed from all fear of man
England in Spring
את ההייקו הזה כתב קיושי טקהאמה כשעמד במקום הזה עצמו בו השיר חקוק. ואני מרים את מבטי, ולמרות שכבר סתיו באנגליה, אני יכול להבין איזה אביב הוא ראה. זו כנראה הפעם הראשונה שקראתי שיר במקום כתיבתו. כמו לנגן על הפסנתר של מלחין את המוזיקה שהוא כתב עליו.
הגן האנגלי מארח את חברו היפני בטבעיות. ממש שיעור בהכנסת אורחים. אינך יכול לחוש מתי האחד מסתיים ומתי השני מתחיל. פתאום אתה בפנים. מין לחיצת ידיים רכה של שני חברים שלא התראו שנים אך מקורם אחד. כמו הסלעים והעננים בציור של קונסטבל, שראיתי אתמול.
לצד הגן, כמעין הערת שוליים, או הד של פרידה מהגן היפני, עוד מובלעת של חצץ וסלעים. על הסלע – כלומר על ראשו המבצבץ – יש אצטרובל. לצדו, קרוב מאוד, מונח אצטרובל שני. כמו שני צבים שמהדסים, צב ים וצב יבשה לעת עתה, אחד עלה כבר, השני בדרך. זה מול זה, לא נוגעים זה בזה, מופרדים, ובכל זאת אחד, כמו הגן האנגלי ואורחו.
מתחת לשולחן 
){kind=link}
אהלן דרור,
דווקא אתה of all people, צריך לדעת שממש לא קראת את השיר הזה במקום כתיבתו.
חוץ מזה, תודה על כתיבתך הנעימה, פוקחת העיניים והלב.
אביב
אהבתיאהבתי
למה לא? זה כתוב שם במפורש, שהוא כתב את השיר שם.
אהבתיאהבתי
דרור!
חשבתי שאתה חבר של יואל הופמן והרמאי ההוא ג'ושו.
בכל מקרה, חשבתי שתהנה מהבדיחה שלי ואני מצטער שהיא לא עלתה יפה.
אהבתיאהבתי
רק לפני שבועיים ביקרתי שם, למרות ששום דבר לא פורח, נהניתי מהפסלים של הנרי מור שמשתלבים היטב בגנים, לדעתי ההצבה של הפסלים ומיקומם בהקשר לנוף חשובה מאוד, והיא עצמה מהווה סוג של פרשנות, ובעצם חוויית הצפייה כרוכה לא רק בהקשר של שינויי האור והצל, אלא גם בעונות השנה. רק קול מנועי הסילון החזיר אותי למציאות.
אהבתיאהבתי
שני הגנים, היפני והאנגלי, כמו כתובים בשתי שפות, שני אוצרות מילים, שלא ניתנות לתרגום אחת לשניה באופן מוחלט, או ליישוב לכדי שפה שלישית. הם מתרגלים לשכנות מתוחמת היטב. אבל בסף המעבר שביניהם, ב"לחיצת היד הרכה", מוצאת נקודת ההשקה ביטוי: אבן עליה חקוק שיר בשתי לשונות. ואולי, כמו הפעולה של לחיצת יד, ההשקה הזו מכילה אירוניה: היא מתקיימת למרות הידיעה שבלתי אפשרי ליצור חיבור. ובאמת נראה שבה, כלומר בהשקה/באבן/בשירה, מציע המשורר (אמן השפות) למבקר שעומד על אותה הנקודה ממש, לעזוב את הגנים ולהרים את מבטו אל הסנוניות.
אהבתיאהבתי
את הפסלים של מור אני לא אוהב במיוחד, אבל איכשהו בגן הזה הם הפכו באמת לקלים, התמלאו באוויר, והיו ממש בסדר בסביבה הזו.
ובאמת יש הרגשה של מפגש לשונות בנקודה ההיא, והשיר מכין אותך לזה, מה גם שאתה צריך לתרגם לעברית לרגע, ואז מתוך התרגום אתה יוצא אל המקום ה"מיתרגם" או ה"מתורגם" הזה.
אהבתיאהבתי
הייתי שם בחורף
במקום המופלא הזה
גשם
ירוק, ירוק
לעיתים טרופי
אוירה
קור חודר עצמות
נפלא
וקפה בתחנת הרכבת
וחזרה ללונדון, להצגה בערב.
אהבתיאהבתי
מאחר והגן האנגלי "נולד" מתוך זה היפני… הגם שהוא סוג של תשובה לגנים המהונדסים הצרפתיים.
(אלו האחרונים רואים בגיאומטריה התגשמות של הטבע, ואלו האנגליים – בפיראי הלא משורטט, מתכננים את הגן כך שלא יראה כאילו תכננו אותו, תוך אימוץ רעיונות יפניים בתיכנון גנים)
על כן, אין זה פלא כי האחד (אולי המקורי) נמצא בליבו של "בנו".
אהבתיאהבתי