בָּהֶם
לֹא בַּכּוֹכָבִים
מֻכְרָע
הַגּוֹרָל

(זביגנייב הרברט, על העננים שמעל פררה, בספר "אלגיה לעת פרידה", עמ' 76-79, בתרגום דוד וינפלד)
(קטע מתוך רשימה בלתי גמורה על פררה, שתחילתה בשירו של זביגנייב הרברט "עננים מעל פררה" שפתחתי וקראתי בפררה, 4.4.2007, ובשיר "רוביגו" [כאן התרגום לאנגלית] מתוך אותו ספר, שקראתי בתחנת הרכבת רוביגו, בדרך מפדובה לפררה, כמה ימים לפני כן, 31.3.2007. נזכרתי בעננים בגלל התצלום הזה של יורם קופרמינץ).

– – – – –

השיר "רוביגו", מתוך ספר באותו שם (1992), הוא שיר של היעצרות. היעצרות לא ברורה בתחנת רכבת של עיר נידחת, במונחים של מפת התיירות האיטלקית. רוביגו היא מקום שבין לבין, בין פדובה לפררה. כמו מודיעין בין תל אביב לירושלים. בשתי ערים אלו מבקר התייר; ברוביגו הוא רק עובר, אם בכלל. "מֵעוֹלָם לֹא דָּרְכָה [ברוביגו] כַּף רַגְלִי הַחַיָּה", הרברט כותב, כלומר: כף רגלו הדמיונית דרכה שם. היא דורכת שם עכשיו, כשהוא נעצר ועולות בו "אסוציאציות לא ברורות" בקשר לביירון או לגתה. אולי המחזה "קלוויגו" של גתה.

הוא מדמיין את העיר הזו מבחוץ ולא מבין מדוע: "וְעַל שׁוּם מָה אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ רוֹבִיגוֹ רוֹבִיגוֹ". תשובה אפשרית לשאלה: כי הוא, כמשורר פולני, הוא למען האמת "אזרח" של רוביגו יותר משל פררה או פדובה או פירנצה, הנזכרות בשיר. זה מקומו ה"נכון", ורק חסד מאפשר לו לחשוב על עצמו כשייך למקומות האחרים (כמו ציורי הקיר של אלטיצ'רו בפדובה). את פררה הוא אוהב כי היא מזכירה לו "את עיר אבותי[ו] השדודה" (לבוב), אבל למען האמת רוביגו היא שהיתה צריכה לעורר בו את הזיכרון הזה.

הוא יודע שהוא היה צריך לרדת כאן, לא בפררה. שזו ה"עיר התאומה" שלו. אבל הוא לא יורד. רוביגו היא החצר האחורית של איטליה ושל מה שהיא מייצגת עבורו: חיים בעבר יפה יותר, חיים בשירה, הרמת הראש אל העננים. בפררה הזיכרון האיום על לבוב ועל פולין עטוף ביופי של העיר, הראש מורם אל העננים, שהרברט מכיר אותם "מציור של גירלנדיו". אולי זה. כן: העננים הם של "מסע רצחני" אמנם, אבל רצחנות שיש לה "תרופה" מסוימת. רצחנות שאינה חזות הכול. וברוביגו אין תרופה, ואם יֵרֵד שם מהרכבת (כתבתי לעצמי בדקות שעמדה הרכבת בתחנה רוביגו, שהשלט הישן שלה הוא בלי ספק השלט שננעצו בו גם עיניו של הרברט) לא ייוותר לו אלא המקום כמות שהוא: "עִיר אֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מֵת בָּהּ אֶמֶשׁ מִישֶׁהוּ נִטְרְפֶהָ דַּעְתּוֹ/ מִישֶׁהוּ הִשְׁתַּעֵל כָּל הַלַּיְלָה בְּלֹא תִּקְוָה". לכן הוא נוסע לפררה ומשם, אני משער, כותב את השיר על רוביגו. ברוביגו אין שיר, חשבתי כשנכנסתי למוזיאון של הדואומו בפררה, הספר של הרברט בידי.

במוזיאון, פסל "המדונה של הרימון" (1406) של ג'אקופו דלה קוורצ'ה (1375-1438). היא אוחזת רימון, שהוא בהקשר נוצרי סמל לכנסייה – הגרגרים הם המאמינים המתכנסים תחת גלימת הכנסייה. ובמידה פחות רלבנטית, זהו סמל השפע והפריון. מה טבעי יותר מהמדונה האוחזת בכנסייה ובמאמינים? אבל לא. הרי אין זה רימון פשוט, אלא מפלצת כדורית מלאת שיניים (יש להביט בתמונה בהגדלה). זה הפרי המפחיד ביותר שראיתי מימיי. הרימון הזה מכיל את הזעקה שנמחקה מן האם ומן הילד השלווים. ואם זו הכנסייה, זו כנסיה מבעיתה. זה מפחיד, מפני שלרימון יש אליבי: אין הוא אלא פרי פעור. הוא לא מאפשר לך לפענח אותו כאיום, הוא נסוג בלי הרף אל קליפתו החיצונית, התמימה.

וכך, הפסל הוא משחק נורא בין שלושה כדורים, כשלושה כדורי שיש שלוליין מטיל באוויר: ראש האם, ראש הילד וראש המפלצת. וראש המתבונן המגיש את עצמו אל המערכת הזו. קרוב יותר, קרוב יותר. רוכן להתבונן בפרי, לראות-לנגוס את הרימון שמסתער עליך בנשיכות וכתר. כתר הרימון – כתר המדונה. כדור הרימון – כדור פני התינוק. וכמה אפל החלל שמעל ידה המקופלת, האוחזת ברימון, מנהרה אפלה, תהום.

ג'אקופו דלה קוורצ'ה, המדונה של הרימון, 1406, מוזיאון הדואומו, פררה.

עוד שירים של הרברט >> – וגם כאן >>>

6 תגובות בנושא “הרימון

  1. שהזכרת לי את חוויית הביקור שלי במוזיאון היפה הזה, הקטן ומלא האוצרות. הפסל – עמדתי מולו ובהיתי דקות ארוכות, הוא מושלם. שלמות האמנות בתקופת הרנסנס.
    וגם העיר הקטנה הזאת, עם האווירה המיוחדת במינה בסמטאות החלק העתיק עם המרצפות הלא נוחות שלו.
    יש הרבה מה לומר בזכות ביקור בעיר לא מתויירת או מתויירת רק מעט, כזו שלא איבדה את החיוניות שלה, את הזרימה הפשוטה של חיי היומיום. והאופניים.

    גם אני זוכרת את רוביגו, אבל אני לא חושבת שעברתי שם. לדעתי שמעתי את השם מוכרז בתחנה כלשהי, אולי בטרנטו – שם עוברת הרכבת החוצה את איטליה מצפון לדרום ועוצרת גם ברוביגו. אולי.

  2. תודה. באמת העיר פחות עמוסה ביחס לערים דרומיות יותר או לוונציה. בעניין השלמות, אני חושב שאפשר להרגיש את זה עד שמגיעים לפרי, שגם אם לא רואים אותו כמו שאני רואה, יש בו משהו פעור, מבוקע, סותר לגמרי את השלמות החלקה והנינוחה של הצורות האחרות. מעניין אותי אם רק אני הרגשתי כך – האם ראית את הרימון?

  3. כמו רציפות המסע, אפשר לראות, דרך הסתכלותך המרתקת, יחס של המשכיות בין השילוש פדובה-פררה-רוביגו לשילוש אם-ילד-מפלצת.
    נדמה שאולי זהו אותו המודל בשניהם. מודל של דבר איום שהוסתר, שכוסה תחת צל אשליית האמנות היפה, אבל שסימן חקוק בו להעיד.

    רוביגו-לבוב בשילוש הערים היא כרימון-מפלצת בפסל. רוביגו היא טראומת לבוב עם אליבי: אין היא אלא עיר חצר אחורית איטלקית קלאסית.
    אבל, האליבי הזה שקוף לנוסע/משורר ולכן, אין בה "ענן" שיוכל לתת לו צל, או סיבה להרים את ראשו מהמדרכה. במילים אחרות, זו חשיפה/עירטול, העיר היא נקודת דה-מיסטיפיקציה ואי-רציפות, והנוסע/משורר זיהה זאת (כלומר, הוא זיהה את מעשה ההסתר ואת הדבר האיום שהוסתר)
    כאשר הבחין בשלט התחנה המחליד, ממש כמו במקרה זיהוי ההתפצחות של הפרי.

    יש עוד דבר אחר, לא ברור ומעט מיסתורי, במקום הזה. רוביגו היא מקור לשירה – ללא שירה, והמשורר לא ייעצר בה (פיזית, עם כף רגלו החיה), פשוט מכיוון ששם יחדל מלהיות משורר. כמו הרימון וההתפצחות, גם העיר והשלט מהווים פער ברציפותה של "אשליה" אצל הנוסע/משורר, אך יחד עם זאת הם גם נקודת אי מסוגלות עבורו. זהו מרחב שאילו היה המשורר עוצר בו, הוא היה עוצר את המשורר. לא ברור לי מדוע.

  4. ההערה שלך מאוד לעניין: בשיר "רוביגו" מתוארת מחצבה ליד העיר שהיא מין פתיחה בבשר של ההר, כמו חתיכת בשר חזיר אם איני טועה, והזיקה בין הרימון לרוביגו שבשיר הופכת להיות ברורה (אני רושם לעצמי להוסיף את זה בהזדמנות).
    אני לא בטוח לגבי רוביגו. היא נופלת קורבן לדימוי שלא באשמתה, אלא באשמת שכנותיה. למעשה, רוביגו היא מקום מסתורי יותר בשיר של הרברט מפדובה ומפררה, שבהן המסתורין הוא גם מובן מאליו וגם חוץ-ארצי במידה מסוימת. בסופו של דבר שם הספר והשיר הוא "רוביגו". אולי צריך לומר שבשיר נוצרת השוואת מעמד בין רוביגו והערים האחרות, ובסופו של דבר היא, ולא פירנצה, הופכת להיות "ירושלים החדשה" של הרברט, היא העיר הקדושה האמיתית.

  5. אם הבחנתי ברימון. אולי. וגם אם הבחנתי בו לא עלו בי המחשבות שאתה מתאר. הזכרון שלי מהפסל הוא של שלמות בצבע לבן. גם העובדה שהוא לא גדול תרמה לכך וגם כי הוא פסל יחיד. בשנה שעברה הייתי גם ברומא, רק העפתי מבט בחלק הפסלים של המוזאי קפיטוליני ונשבעתי לחזור. אבל שם מדובר על מאות יצירות והגודש בהכרח מעוור קצת.
    בפרארה הוא עמד לבדו, שקט, מהמם.
    וגם את שטיחי הקיר של פרנצ'סקו דה קוסה אני זוכרת לטובה מאוד. ואני מצטערת שלא יצא לי להיות בפרארה כדי לבקר בתערוכה הנוכחית המוקדשת לו ולקוסמה טורה. בביקור שלי בעיר היתה תערוכה אחרת, גדולה ונפלאה, של האמנות של אנדרה דרן, אופרה אחרת לגמרי.
    http://www.palazzodiamanti.it/

סגור לתגובות.