הרימון

6 תגובות בנושא “הרימון”

1. שהזכרת לי את חוויית הביקור שלי במוזיאון היפה הזה, הקטן ומלא האוצרות. הפסל – עמדתי מולו ובהיתי דקות ארוכות, הוא מושלם. שלמות האמנות בתקופת הרנסנס.
   וגם העיר הקטנה הזאת, עם האווירה המיוחדת במינה בסמטאות החלק העתיק עם המרצפות הלא נוחות שלו.
   יש הרבה מה לומר בזכות ביקור בעיר לא מתויירת או מתויירת רק מעט, כזו שלא איבדה את החיוניות שלה, את הזרימה הפשוטה של חיי היומיום. והאופניים.

   גם אני זוכרת את רוביגו, אבל אני לא חושבת שעברתי שם. לדעתי שמעתי את השם מוכרז בתחנה כלשהי, אולי בטרנטו – שם עוברת הרכבת החוצה את איטליה מצפון לדרום ועוצרת גם ברוביגו. אולי.

   אהבתיאהבתי

2. תודה. באמת העיר פחות עמוסה ביחס לערים דרומיות יותר או לוונציה. בעניין השלמות, אני חושב שאפשר להרגיש את זה עד שמגיעים לפרי, שגם אם לא רואים אותו כמו שאני רואה, יש בו משהו פעור, מבוקע, סותר לגמרי את השלמות החלקה והנינוחה של הצורות האחרות. מעניין אותי אם רק אני הרגשתי כך – האם ראית את הרימון?

   אהבתיאהבתי

3. כמו רציפות המסע, אפשר לראות, דרך הסתכלותך המרתקת, יחס של המשכיות בין השילוש פדובה-פררה-רוביגו לשילוש אם-ילד-מפלצת.
   נדמה שאולי זהו אותו המודל בשניהם. מודל של דבר איום שהוסתר, שכוסה תחת צל אשליית האמנות היפה, אבל שסימן חקוק בו להעיד.

   רוביגו-לבוב בשילוש הערים היא כרימון-מפלצת בפסל. רוביגו היא טראומת לבוב עם אליבי: אין היא אלא עיר חצר אחורית איטלקית קלאסית.
   אבל, האליבי הזה שקוף לנוסע/משורר ולכן, אין בה "ענן" שיוכל לתת לו צל, או סיבה להרים את ראשו מהמדרכה. במילים אחרות, זו חשיפה/עירטול, העיר היא נקודת דה-מיסטיפיקציה ואי-רציפות, והנוסע/משורר זיהה זאת (כלומר, הוא זיהה את מעשה ההסתר ואת הדבר האיום שהוסתר)
   כאשר הבחין בשלט התחנה המחליד, ממש כמו במקרה זיהוי ההתפצחות של הפרי.

   יש עוד דבר אחר, לא ברור ומעט מיסתורי, במקום הזה. רוביגו היא מקור לשירה – ללא שירה, והמשורר לא ייעצר בה (פיזית, עם כף רגלו החיה), פשוט מכיוון ששם יחדל מלהיות משורר. כמו הרימון וההתפצחות, גם העיר והשלט מהווים פער ברציפותה של "אשליה" אצל הנוסע/משורר, אך יחד עם זאת הם גם נקודת אי מסוגלות עבורו. זהו מרחב שאילו היה המשורר עוצר בו, הוא היה עוצר את המשורר. לא ברור לי מדוע.

   אהבתיאהבתי

4. ההערה שלך מאוד לעניין: בשיר "רוביגו" מתוארת מחצבה ליד העיר שהיא מין פתיחה בבשר של ההר, כמו חתיכת בשר חזיר אם איני טועה, והזיקה בין הרימון לרוביגו שבשיר הופכת להיות ברורה (אני רושם לעצמי להוסיף את זה בהזדמנות).
   אני לא בטוח לגבי רוביגו. היא נופלת קורבן לדימוי שלא באשמתה, אלא באשמת שכנותיה. למעשה, רוביגו היא מקום מסתורי יותר בשיר של הרברט מפדובה ומפררה, שבהן המסתורין הוא גם מובן מאליו וגם חוץ-ארצי במידה מסוימת. בסופו של דבר שם הספר והשיר הוא "רוביגו". אולי צריך לומר שבשיר נוצרת השוואת מעמד בין רוביגו והערים האחרות, ובסופו של דבר היא, ולא פירנצה, הופכת להיות "ירושלים החדשה" של הרברט, היא העיר הקדושה האמיתית.

   אהבתיאהבתי

5. אם הבחנתי ברימון. אולי. וגם אם הבחנתי בו לא עלו בי המחשבות שאתה מתאר. הזכרון שלי מהפסל הוא של שלמות בצבע לבן. גם העובדה שהוא לא גדול תרמה לכך וגם כי הוא פסל יחיד. בשנה שעברה הייתי גם ברומא, רק העפתי מבט בחלק הפסלים של המוזאי קפיטוליני ונשבעתי לחזור. אבל שם מדובר על מאות יצירות והגודש בהכרח מעוור קצת.
   בפרארה הוא עמד לבדו, שקט, מהמם.
   וגם את שטיחי הקיר של פרנצ'סקו דה קוסה אני זוכרת לטובה מאוד. ואני מצטערת שלא יצא לי להיות בפרארה כדי לבקר בתערוכה הנוכחית המוקדשת לו ולקוסמה טורה. בביקור שלי בעיר היתה תערוכה אחרת, גדולה ונפלאה, של האמנות של אנדרה דרן, אופרה אחרת לגמרי.
   http://www.palazzodiamanti.it/

   אהבתיאהבתי

6. פינגבאק: הרברט: הודעה על הקראה « מתחת לשולחן

סגור לתגובות.