יש דלי אחד שאפשר לראות דרכו את השמיים באמצע היום. לפני שנים הדלי הזה היה, כך מספרים, לוויינו הנאמן של הירח. שנים חג, מָלֵא בחשכה, סביב הלבנה. איך ירד ממקומו הרם אל רצפת המטבח של ביתנו קשה לומר. בוקר אחד פשוט נתקלנו בו בפה מלא משחת שיניים. לאור היום אנו יושבים סביבו, מכינים את שיעורי הבית, מעת לעת צופים אל תוך הלילה. אילו היה הדלי רחב יותר היינו מזנקים כבר אל תוך תוכו ומגיחים הרחק מכאן, מחבּרותינו החומות עוד בידינו כעפיפונים קצרים. אבל הפתח צר, הן לא נכניס רק יד או רגל. מוטב להסתכל וזהו. וכך, בלילות ללא ירח, כשחושך מוחלט שורר בעיר, זורח הדלי שלנו בַּבַּיִת באור בהיר, נִזְכָּר בשנים בהן נִמְנָה על צְבָא השמיים.
[נכתב בעקבות אחד התצלומים בתערוכה של עילית אזולאי, הנפתחת היום]
מתחת לשולחן 