בלונדון נפתחה לפני מספר ימים תערוכה, שעל פי האתר של הגלריה הלאומית נראית מרגשת מאוד. אלו סקיצות של ציורי נוף בעיקר מהמאה ה-19. מרביתם בידי ציירים נשכחים ואף אלמונים. בגלל המהירות שבה נעשו, ומעמדם כציורי הכנה או ציורים לא גמורים נחשבו ציורים כאלו לפחותי ערך, ולא הוצגו כמעט. למרבה הפלא, דווקא ציורים כאלה יכולים להיתפס כיום כנאמנים יותר לטבע – לא רק לטבע ש"מול" האמן אלא לטבע-האמן עצמו, בהשתתפו בטבע. למשל, הברוש הרחוק בצד שמאל בציור שלמטה, שהוא "טעות" כשחושבים על ציור גמור – כתם ירוק שיוצא מהעמוד, הוא הדבר הכי יפה בציור, בעיניי, בגלל עמידתו כאפשרות-של-ברוש מול הברושים האחרים, שגם הם לא גמורים, אבל אחרת. מצד שני, יש בהם ענווה רבה מול הטבע, כלומר מתן משקל וכבוד לנראה-לעין, שנעדרת בכמה מציורי האימפרסיוניסטים. באתר של הגלריה הלאומית אפשר לראות את אוסף גיר, שממנו מורכבת התערוכה. העוצמה והחיות של הנופים האלו פורצת מבעד למסך המחשב, ואפשר רק לדמיין את ההתבוננות בציורים עצמם.
לורד פרדריק לייטון, הווילה מאלטה, שנות ה-60 של המאה ה-19
מתחת לשולחן 
אבל לא ממש הצלחתי להבין את חוסר הכבוד של כמה אימפרסיוניסטים לנושא הטבע. התוכל להסביר וגם לציין למי מהאימפרסיוניסטים אתה מתכוון?
אני אגב, מודה שאין לי חיבור מיוחד לריאליזם באמנות ומאוד נוטה לחבב את האימפרסיוניסטים ועוד יותר מהם את האקספרסיוניסטים
אהבתיאהבתי
הכוונה לא לחוסר כבוד אלא לנקודת איזון אחרת ביחס שבין הפרשנות והטבע, בין הציוריות ולפעמים המניירה הציורית והנראה. יש במוזיאון תל אביב הרבה דוגמאות לזה. ציור שאוטם את הנראה מול ציור שמגלה בו משהו.
אהבתיאהבתי
לעיניי הוא מקרין האנשה, ולפחות החייאה (מלשון חי, בעלי חיים).
האם את הקומפוזיציה ה"מרובעת"-פשטנית-מדי אפשר לתרץ בסקיציות?
אהבתיאהבתי