
ג'ורג'ו מורנדי, אגרטל מפוספס עם פרחים, 1924, תחריט, 201 מ"מ * 235 מ"מ
פרחים באגרטל. הכובד המסיבי של אגרטל החרס, הבסיס הרבוע, הלחץ שהוא מפעיל על השולחן – אם אכן זה שולחן – היכן, בעצם כל זה מתרחש?
אבל ההפרדה בין הפרחים והחומר הכבד אינה כל כך פשוטה אצל מורנדי. שהרי האגרטל הזה פורח כבר בעצמו, עולה ונפתח גם "בלי קשר" לפרחים שהושמו בתוכו. "בלי קשר" רק במירכאות כפולות, מפני שכמובן "עם קשר". הפרחים הגיעו אליו, והוא אליהם, בגלל שמקורם אחד. הפרחים, גם בטבע ממנו נקטפו, בקעו מן האדמה או מן הסלעים שמאחיהם הוכן הכלי הזה; הקדר האיטלקי חשב על פרח כשהכין את הכלי. הפרחים שותים לא מים אלא חרס. האגרטל לא משוחח עם האדמה אלא עם הפרחים. ועדיין, הם לא עוברים את הגבול, נעצרים לפני המטמורפוזה, הפרחים הם פרחים, האגרטל – אגרטל. לעת עתה.
לקצה הגבעול של הפרחים דבוק כביכול קצת חומר (יותר מזה, המדיום [תחריט] מאבּן אותם מעט, כמו נוצקו בגבס), ובתוך האגרטל הזה נושם פרח. ראה איך החושך הכמוס במגרעות העולות של האגרטל מגיח ומלבלב בינות לפרחים, מגיע לשם מחוץ לנייר, בזרימת הצל בשמאל, כאספקה של חושך שמקורהּ עלוּם.
ופריחה זו אינה מסתיימת עם הפרחים. החלל כולו נושם ופורח. הפריחה מתפשטת כרעד של אור על פני החלל כולו, חלל שהיותו לא מסוים מזמינה את המבט להריח ולראות את ההילה הזו. ובמילים אחרות, החלל כולו הופך לפרח גדול ושקוף, חי, פועם.
בולוניה, 4/2007
לא עלה במוחו של האמן.
פשוט גבב מילים ריק. אפשר להעמיס אותו גם על משאבת דלק בכל תחנת סונול הקרובה למקום מגוריך.
אהבתיאהבתי
החלל לא נושם ואין שום רעד, להפך, יש דחיסות, החלל סגור לגמרי, הפרחים בואזה יחידה אחת משוריינת, הואזה מדומה לפסל מונומנטלי קפוא אדיר,והפרחים שוקעים בפנים
אהבתיאהבתי
שירה, כמו הציורים של מורנדי, שהיה משורר מינימליסט והיפוכו של דבר, כי באפור המאופק שלו יש כל הצבעים, וברישומים שלו הפשוטים לכאורה הושקעו שעות של התבוננות ומדיטציה. אין לי ספק שהוא כן חשב על כל הדברים האלה כשצייר את האגרטל והפרחים שלו. על האור והצל ועל הדממה ועל האינסוף.
אהבתיאהבתי
מורנדי ידוע כצייר בקבוקים אובססיבי, זאת היתה המומחיות שלו, לא אור וצל לא דממה ולא אינסוף
כל סטודנט שנה א' לומד על מורנדי כעל הצייר שאף פעם לא התעייף לצייר בקבוקים ואגרטלים ,כמובן, האור והצל הם חלק מהטריקים של כל רשם ממוצע, האווירה במרבית הרישומים של מורנדי כבדה, עגומה, אפורה, וסגורה.
איך הגעת לאינסוף?
אהבתיאהבתי
מי יודע על מה חשב צייר כשכתב שיר
או משורר, על מה הוא חושב כשהוא כותב ציור.
אנשים מקבלים חופש מחשבה ופרשנות בעולם החופשי ביותר שיצרו לעצמם – האמנות.
וגם כאן. האדם מתעקש להתווכח.
מצחיק, היצור שנקרא אדם.
ובנוגע לציור עצמו – אני רואה את הדברים בדומה לגורי. משהו בציור חנוק. נראה כאילו אם אסיט לרגע את המבט ואשיב אותו אל הציור, הוא כבר ישתנה. ומה שישתנה בו יהיה הפרחים. הם יהיו במנוסה אל מחוץ לאגרטל. אגרטל כבד כמו גוף. פרחים חנוקים כמו נשמה בתוך גוף.
ואור צל?
מתעתע. יש צל ברור משמאל לאגרטל. היית מצפה למקור אור מימין.
אבל אין.
החלל כולו מקבל את אותו האור (או היעדר אור) במידה שווה.
(וסבתא היתה אומרת: כל התבוננות ביצירת אמנות היא מבחן רורשאך)
אהבתיאהבתי