אתמול הסופר שלנו קיבל שוב הודעה על כנס בינלאומי לכבודו. לא היינו צריכים לחכות לטלפון, מיד התחלנו לארוז. בכנס התיישבנו בשורה הראשונה כמובן. הרגשנו שנשובּץ למושב הפתיחה ולמושב הסיום. מי ישובץ אם לא אנחנו? האם שובצנו? שובצנו. ניתחנו את הספר האחרון שלו והצצנו אליו מדי פעם. הוא ישב בקהל, ממש כאחד העם, צווארון פתוח, היה מרוצה, השעין את ראשו על הכתף של אשתו. בכל פעם שהשעין, כולם מאחוריהם הסתכלו וחייכו. גם אשתו היתה מרוצה. כשאמרנו "גאון" הוא הזיז ככה עם היד, בביטול. לכן חזרנו ואמרנו, "גאון", השתמשנו במילה "פוקנר" ובמילה "בלזאק", והוא הזיז עם היד, אמרנו "גאון", והוא הזיז עם היד, הוא לא יכול היה להימנע מלהזיז עם היד כשאמרנו "קפקא" או כשאמרנו "גאון". היו מבקרים אחרים, שהסופר שלנו לא היה מרוצה מהרצאותיהם, והיו מבקרים שאשתו לא היתה מרוצה מהם. כשהם לא היו מרוצים נגמרו ההנחות של הכתף על הראש, וממילא נגמרו החיוכים בקהל. אלו היו ההרצאות החלשות. ומרוב ההרצאות לא הסופר שלנו ולא רעייתו היו מרוצים. הם ישבו בלי לזוז, הוא לא הזיז עם היד. גם כששיבחו אותו, אבל שבחים מתונים, הוא לא הזיז עם היד. שבחים מתונים מרגיזים אותי, הוא אמר לנו אחר כך. אם משבחים, שישבחו כמו שאתם משבחים, עד הסוף! אמרנו לו, מובן, הרי על פחות מהשוואה לפוקנר אין מה לדבר, והא עשה ככה מין תנועה כזו עם היד. קשה להבין, הוא אמר לנו בארוחת הערב, הרי אני מאכיל אתכם, אני מסיע אתכם לכל העולם, ואתם מה? הוא לא התכוון כמובן אלינו אישית, מההרצאות שלנו הרי הוא היה מרוצה. וגם אשתו. בסוף ההרצאה הוא העביר לנו פתק. לא ראינו פתק עובר בסוף של הרצאות אחרות! יש לנו ארכיון של הפתקים שהוא מעביר לנו, ביום מן הימים נמיין את הפתקים, ועל בסיס המיון נכתוב מאמר מכונן על הפתקים של הסופר שלנו. זה לא פתקים, זה ז'אנר חדש, אנו נוכיח. ז'אנר. אנחנו נראה את התילכודת התמטית של הפתקים שלו. ישבנו לידם בארוחת הערב ומדי פעם הבאנו להם סלט קטן מהבאר. היה באר חופשי, וכל המבקרים עמדו בתור. כמה הם פחדו ממנו, וכמה אנחנו היינו רחוקים מרגשות כאלה! רק אנחנו ישבנו ליד הסופר שלנו כל הערב, ואם נזל לו או שהוא היה צריך משהו, מיד דאגנו לו. לכל אחד מאיתנו היו בכיסים מטפחות וסוכריות, טבליות נגד צרבת, הכול, רק שיהיה בריא וימשיך לכתוב. גם אמרנו לו מה שהוא הכי אהב לשמוע, שהארוחה מזכירה לנו את הארוחה מהסיפור שלו "הארוחה". או שהגיבור שלו בסיפור, אמרנו, הוא מאוד מזכיר לנו את האיש ההוא שיושב שם ושותה מיץ. הוא מאוד אהב כשהיינו משווים בין ארועים או חפצים מהספרים שלו ובין ארועים או חפצים בעולם הממשי, ובמיוחד ממשיים בזמן כנסים גדולים שנערכו לכבודו. ומתי לא נערכו כנסים? ואם נערכו כנסים – ונערכו כנסים – מתי לא היו הכנסים האלו גדולים? איך אפשר לדבר על משהו זולת גודל וגדולה ביחס לסופר גדול כזה? למשל המרצָה הזו, היא מזכירה לנו את הגברת הזקנה ההיא מהנובלה שלך, לא? ונכון, הוא כתב את הגברת הזו בדיוק על פי המרצָה הזו, נכון, איזו עין פיתחנו עם השנים! נסענו איתו בכל העולם, כבר שישים שנה אנחנו חוקרים אותו ואת יצירתו. הוא שולח לנו מראש את הספרים, ואנחנו מיד מציעים לכל העיתונים לפרסם עליו ביקורת, ומכיוון שאנחנו יודעים למה הוא התכוון, הביקורת תמיד מתפרסמת ביום שיוצא הספר. זה לא מזיק למכירות! לא שהוא צריך אותנו, הרי הוא מוכר ומוכר, רק רוצים לקנות. מוזר שאת הספר שלנו עליו, הספר החשוב וגם הספר הלא-חשוב, כמעט ולא קנו. הוא עצמו קנה כמה מאות עותקים לחלק בין חבריו. אילו היינו מקבלים אחוזים, התבדחנו. אבל הוא לא אהב את ההלצה, הרי הוא לא אוהב שמזכירים את המיליונים שהוא מרוויח. ארבעה יורו לעותק! צעקנו באחרות הערב, זה הכעיס אותו, הוא רתח, כולם שמעו, שלושה מיליון עותקים, תעשו את החשבון! כל הכנס הסתכל לעברנו. כמה זה היורו היום? שמונה, תשעה שקלים? בוא נעגל לעשרה! הוא דפק עם המזלג בכוס היין, הוא התרתח, איך הבכנו אותו, אבל ידענו שהוא מרוצה בסתר לבו. ואיך ידענו? אולי משום שסיכמנו מראש שנכריז את הנתונים. הרי הוא מכתיב לנו כל מילה, אמן הניסוח, אמן הלשון הזה, הרי הוא תמיד יכול לומר את זה טוב יותר מאיתנו. בין המנה העיקרית לקינוח תכריזו, "שלושה יורו לעותק", שניים וחצי מיליון עותקים. בארוחה, הוא עשה לנו סנדביצ'ים. הוא חתך לחמניה לשניים, מרח חמאה, מרח רוטב, הניח חתיכת גבינה, ונתן לנו, חצי לי וחצי לו. לא העזנו לאכול לידו, הרי הוא יכול היה לשאול שאלה והפה שלנו היה מלא באותו רגע. לפעמים הוא היה שוכח פרטים מהיצירות הגדולות שלו, והוא היה שואל אותנו. איך נגמר הרומן ההוא? איך קראו לגיבור? בלילה נפרדנו ממנו ליד הדלת, אשתו כבר היתה במיטה וקראה את הספר האחרון שלו, שהושק בכנס. היא הקוראת הראשונה שלי, הוא היה נוהג לומר, חוץ מכם, כמובן! הוא הציע לנו להיכנס ולשתות משהו בחדר שלו. סרבנו, הוא התעקש, נכנסנו פנימה, בסרט הזה כבר היינו. מה את קוראת? שאלנו אותה, והיא קראה לנו בקול קטע. "זה שלךָ", ניחשנו מיד, והיה ברור שהוא מאוד מרוצה שאנחנו מזהים את הסגנון שלו. הסגנון שלו היה באמת מובהק, הוא אהב להשתמש במילים קשות וגם במילים קלות, אבל ביותר מילים קשות ממילים קלות – כמובן. כשהיו שואלים אותו מה השעה בבוקר הוא היה אוהב להגיד, "עוד לא הספקתי להסתכל בשעון", ולדפוק עם האצבע על האף שלו. אין אחד שלא היה נקרע מזה. גם היו לו דמויות שעשו ככה בספרים. "עוד לא הספקתי להסתכל בשעון" – ואז האף. אני חילקתי במאמר ישן את הספרים ש
ו לאלו שהיו ספרים "של מילים קשות" ולאלו שהיו ספרים "של מילים 'קלות'", והראיתי שיש יותר מילים קשות ממילים קלות בספרים שלו, גם בספרים שנחשבים הקלים, למשל בטרילוגיה. הוא שקע במחשבות אבל לבסוף הסכים לאבחנה הזו. אשתו הסכימה לאבחנה הזו ולדוגמה קראה לנו פסקה שהיתה מורכבת בעיקר ממילים קשות. בכל פעם שהיתה מילה קלה היא הרימה את הראש והביטה בנו, ואנחנו הִנהנוּ. בסוף נשארנו לישון אצלם. אשתו זזה קצת, ואנחנו נדחקנו ברווח. המיטה היתה גדולה מאוד בסוויטה, ולא הרגשנו איך באמצע הלילה הוא קם לכתוב. הוא תמיד היה קם לפנות בוקר לכתוב. למען האמת, את חלק מהספרים שלו אנחנו כתבנו לו, אבל זה סוד גדול מאוד. דווקא את הספרים הקשים אנחנו כתבנו, ואלו הרי הספרים שנמכרו הכי הרבה, אלו יצירות המופת, אלו הספרים שהם חובה לבחינת הבגרות. יש בדפוס של ההוצאה מכונה אחת שמדפיסה רק את הספרים שלו, המכונה לא נחה לרגע. הסתפקנו בקרדיט של העורכים, שיהיה לו לבריאות. גם הפעם הוא קם לפנות בוקר לכתוב, הנוכחות שלנו לא הפריעה לו, אדרבא. למעשה, הוא המשיך לישון, אנחנו אלו שקמו לכתוב. ירדנו ביחד אל אולם ההרצאות, לא לפני שנכנסנו ביחד אל חדר האוכל. כולם הסתכלו עלינו נכנסים איתו, זה היה שווה את כל השנים האלה, שהיו שנים די רעות רוב הזמן, כי כמה כבר נוסעים, כי כמה כבר נותנים ארוחת בוקר? אבל מאוד הקפדנו לאכול אתו ארוחת בוקר ביחד, ידענו בדיוק איך הוא אוהב את הקפה שלו. מי יידע אם לא אנחנו, הרי הספרים שלו מלאים קפה, תמיד היו מלאים קפה, וגם תה, אבל קפה יותר מִתה, אם כי גם התה היה מוטיב בספרים שלו, הרי הוא היה מומחה לתה לא פחות מלקפה, ובכל זאת הקפה היה המוטיב העיקרי ואילו מוטיב התה שולי לגמרי, בניגוד למה שכמה חוקרים שוליים טוענים בקריאות המעוותות שלהם. כשהוא גמע את הקפה אמרנו לו את זה, והוא אמר, נכון, הקפה נכנס אל הספרות שלי יותר מהתה, אפשר לומר שהפרוזה שלי היתה פרוזה של קפה ולא פרוזה של תה. רשמנו את זה מיד בפנקס האפוריזמים שאנו מלקטים מפיו כבר שנים. כשנחזור לבריסל נתחיל בכתיבת הספר החדש שלנו, שעוסק בהיבטים הפילוסופיים של ספריו המוקדמים תוך התייחסות מתמדת למוטיב התה. סיפרנו לו על התוכנית והוא היה מרוצה מאוד. הוא מעולם לא דרש מאיתנו לשבח את הספרים שלו, אבל שיבחנו בכל זאת. הרי אנחנו כתבנו אותם – ואיך לא נשבח? לפעמים אנחנו מנסים לחשוב מה הספר האחרון הטוב שקראנו שאינו של הסופר שלנו, ובאמת לא מצליחים. מבחינתנו, הספרות הבלגית נישאת על גבו של איש אחד. ככל שהדברים נוגעים לנו, שאר הספרות בבלגיה ומחוצה לה יכולה להימחק ברגע זה מעל פני האדמה. הסופר שלנו ייקח אותנו על הכתפיים ויעביר אותנו את התקופה הקשה הזו, ואז יישב ויתחיל לכתוב את הספרות מאפס, ואנחנו נהיה שם לצידו.