קשה שלא לראות את הפרסומת ברחובות (אני לא זוכר למה, סביר שלמכון התעמלות) שבה אישה בהריון מוצגת "רגע לפני הלידה" (יפה, עם בטן קטנה ומוכנה להסתער קדימה) ו"רגע אחרי הלידה" (יפה, בלי בטן קטנה ומוכנה להסתער קדימה). יש רק דבר אחד מטריד בפרסומת הזו: אם זהו "רגע אחרי הלידה", איפה הילד? היה זה ג'ון ברגר (בספרו הקלסי ways of seeing) שכתב עד כמה מאיימות הן הפרסומות, אם רק מביטים בהן בעין "עקומה" ולא מקבלים את התעמולה שלהן. הוא השתמש במילה bleak, משהו קר, חשוף, קודר. כל החיוכים האלה, כל המבטים האלה, כל הרמזים האלה, המוצרים המוזרים האלה שאיש אינו יודע מה הם מכילים, המוצגים כאובייקטים נערצים, גדולים מדי, הבחורים העליזים מדי או האטומים מדי, כמעט על סף דביליות… הבחורות הבוהות…

כל פרסומת יכולה לעבור פירוק אם רק תביטו בה לא כביטוי של זוהר אלא כתמונה מסרט אימה. אני שב ושואל: איפה הילד? מה עוללתם לו? הרי רגע אחד לא נתנו לה לנשום, וכבר היא בתפקיד האישה המפתה, נכונה לעשות עוד ילד.

מה שמזכיר לי פרסומת אחרת, של סלקום כמדומני: "אתה אף פעם לא לבד". שוב: לא זוהַר של היותך "מקושר", יצור חברתי מוצלח, אלא סרט אימה: אף פעם לא לבד. אין רגע מנוחה. מתחת לזוהר העליז מסתתרת לשון של משטר טוטליטרי; ממש כמו שמאחורי הקרחת של נינט מבצבצת אלימות מן הסוג של מחנה ריכוז, השפלה נוראית של אישה, כמעט הייתי אומר – אונס קבוצתי סימבולי. מפחיד.

31 תגובות בנושא “איפה הילד?

  1. לאחרונה מסתובבת בטלוויזיה פרסומת שגם בלי מבט ביקורתי במיוחד היא מעוררת חלחלה. ברקע נשמעת אישה אומרת "אוי כמה אני אוהבת תותים" ו"כמה בא לי עכשיו תות" והקריין מציע לה "זה הזמן לנייר טואלט בריח תות". למה הכוונה? האם אנו מצוות כעת לא לאכול בכלל, ובכל פעם שמתחשק לנו משהו להריח נייר קרפ ספוג בתמציות ריח במקום?
    כבר ידוע וברור שחברתנו אינה אוהבת נשים שאוכלות, אבל זו קפיצת דרך די מרשימה, לא?

  2. לנסות ולפרק את הפרסומות בדרך אחרת: לא כתמונות מסרטי אימה, אלא כפרויקטים לחוצים של משרדי פרסום. כפס ייצור. כעבודה של מישהו אחר. לדמיין את הישיבות המטופשות, את הבאז וורדס, את הספקולציות על הלקוחות הפוטנציאליים מאחורי גבם/ן, את הסמנכלים המתחנפים והמנכלים המתקרנפים.
    באופן כזה, מאחורי הקרחת של נינט מבצבצים בעיני כמה עשרות אלפי דולרים.

  3. וזו, ב-ד-י-ו-ק הבעיה של הסלולרי

    שלא מניחים לך להיות לבד, עם מחשבותיך, אהבותיך, רגשותיך. תמיד יש אפשרות שיפריעו לך

    אנשים מבלבלים בין "להיות לבד" לבין "להיות בודד".

    להיות לבד זה ענין מבורך.

  4. כל פנטסיה שהיא תתרסק לנוכח המבט הביקרותי הנ"ל. לא רק פרסומות. רק שפרסומות הן מניפולטיביות במוצהר כך שקל מאוד לנעוץ בהן ציפורניים. מאוד פופוליסטי לרדת על פירסומות -להיות כאילו יותר קוּלי מהעמך שכן מושפע מהן. תיאור ה"ישיבות המטופשות" של יואב, למשל, סטריאוטיפי בדיוק כמו מה שהוא מנסה לנגח. סבבה להוציא דברים מקונטקסט, זה אומנותי והכל, אבל מי שיצר את הפרסומת לסטודיו ההתעמלות או-מה-שזה-לא-יהיה כנראה ידע בדיוק מה הוא עושה כשהעיף את הילד מהמשוואה. הפרסומת פונה בדיוק לאלו שרוצות להשתחרר מהמטלה הכבדה הזאת ולחשוב על עצמן לרגע.
    כנגד הקלות שבירידה על פרסומות רדודות – אני רק רוצה לומר שיצא לי לראות גם הרבה פרסומות חכמות, אומנותיות מעוררות מחשבה והשראה.

  5. השנאה לפרסומות היא אותנטית. זה לא ניסיון להיות יותר קול מהעמך, שבעצמו לא משתגע על פרסומות. לא רק הוגים פוסט-מודרניסטים מתקינים חוסמי פרסומות באינטרנט ומעבירים תחנה כשיש פרסומת ברדיו.

  6. אני לא מסכים שכל פנטסיה תתרסק וכו'. משני טעמים. אחד, שגם אם נכון שאפשר להרוס כל דבר, יש דברים שראויים לכך ויש דברים שלא. זה שאפשר להשתמש לרעה במחשבה ביקורתית לא אומר שמחשבה ביקורתית היא פסולה.
    שנית, אני חושב שפנטסיה אמיתית לא תיכנע לסוג ההיסט שאני מציע. קח דיוקן של צייר, נסה להפוך אותו למה שאינו, הוא יסרב לזה.
    אני חושב שיש סתירה פנימית בין פרסומת ואמנות, ואם יש פרסומת שמשתמשת בשפה האמנותית הרי שהיא יוצרת בהגדרה פרודיה. כלומר, אם אינך מתעלם מההקשר הרחב של מה שאתה רואה, אתה לא יכול לקרוא לזה אמנות, לדעתי.

  7. לד.ט: "שנאה לפרסומות" היא מושג כללי מאוד – אני לא מדבר על "תעמיס לי ביסלי" באמצע סדרה שאתה אוהב, מה שיטריד גם אותי. אלא על פרסומת כז'אנר יצירתי. כשאני רואה משהו כזה:
    http://84.40.3.164/
    אני מאוד מעריך את הקריאייטיביות הביצוע וכו', וזה אפילו ולא נושא שקרוב לליבי. לא כל פרסום הוא וולגארי כמו זה שנפוץ בארץ.
    ***
    לדרור: חשבתי הרבה על מה שאמרת. אני חייב לציין שכשחשבתי על פנטסיה, זה היה משהו בסגנון השאיפה לחיי נצח או להיות סופרמן או על אוטופיות – דברים שבראיה צלולה הם גיהנומיים.
    ביחס לאומנות: אם אתה מתייחס ליצירות של לוסיין פרויד או ואן-גוך כפנטסיות אני מסכים איתך לגמרי. אבל אם אני חושב על יצירה פנטסטית בעליל כמו שלושת הגאציות שמפזזות בטבע – לו הייתי רואה את זה בפארק הירקון הייתי נקרע מצחוק, למרות עילוי הרוח שבכוונת האמן.
    ושלא תבין אותי לא-נכון – אני ממש ממש לא נגד מחשבה ביקרותית – להיפך – בדיוק קו מחשבה כזה עורר אותי לחשוב על אנטי-תזה לקונסנזוס הדוגמטי של גינוי הפרסומות מלכתחילה.

  8. [מצטער שאני לוקח כל כך הרבה מקום – תרגיש חופשי למחוק אותי]. לי לא ברורה כל כך הסתירה שאתה מציין בין אמנות לפרסומת – בייחוד כשאני חושב על משהו כמו "משמר הלילה" של רמבראנט.
    קובריק אמר פעם שמבחינתו יצירת אומנות אמורה לגרום לעילוי-רוח ולא משנה מה הנושא שלה. הוא אמר את זה על התפוז המכני, אבל לדעתי הפואנטה עדיין תקפה.

  9. בוודאי שפרסומות יכולות להיות מדהימות. אולם רובן המוחלט הוא חרא אגרסיבי צרוף; מניפולטיבי; מחריד במסריו.

    אני מבין "שנאה לפרסומות", אם כי אני מכור להן, לדאבוני. התנתקות מפרסומות בישראל של 2008 (ובהרבה מקומות אחרים) משולה בעיניי לדיאטה קבועה של פשתן ותמרים טחונים. פרסומות הן חזות החיים שלנו. דרור בורשטיין הוא הפסקת פרסומות.

  10. תודה וסליחה על ההטרדה. אני מסכים עם דרור. אפשר להפעיל צורת מחשבה דומה גם על יצירות שאינן פרסומות, ויש גם פרסומות מעניינות ויצירתיות. (אני משער שגם לתעמולה במשטר טוטליטרי יש רגעים יפים). אבל זה ממש לא הופך את המחשבה הנוספת על הפרסומת למשהו קל וקולי. זה לא אומר שהפרסומות ויצירות של אמנות ובידור עומדות באותו מישור. וזה לא אומר שהנזק שבפרסומות מסתכם בקצת הטרדה באמצע סדרה שאתה אוהב (ראה דוגמת התותים באחת התגובות. אילו המסר היה "קנה מוצר זה" מילא, אבל תמיד יש מסרים נלווים, כדאי מאד לבחון אותם ולרוב המסקנה עגומה עד מפחידה). אתה טוען שההתקפה על הפרסומות באה מרצון להיבדל מההמון, אבל את זה אפשר לומר גם על ההגנה שאתה נותן להם. ובכל אופן העיסוק במניעים הוא עקר.

  11. יכול להיות שההבחנה שניסיתי לעשות היא נוקשה מדי. אבל עדיין אני חושב שאם ההתבוננות בפרסומת או בציור אינה פורמלית אלא מתייחסת להקשר הרחב של "כתיבת" הדבר, אל מי זה מיועד, ואיך זה עומד כנגד האינטרס הכלכלי, אפשר בקלות לראות את ההבדל. "משמר הלילה" שהזכרת, http://www.geerts.com/images/painters/night-watch-rembrandt.jpg, הוא דוגמה טובה לציור מוזמן שמתנגד לעולם הכוח של המזמינים, בדרכים שונות – הפיזור הבלגני שלהם, שבירת ההיררכיות בציור, כלומר זה שהבכיר לא מוצג במרכז, הילדה שעוברת שם ועושה מהם צחוק, והפתטיות הכללית של הבורגנים, או הבורגרים, שמשחקים באנשי צבא (מיליציה). התמונה של הגראציות אכן עומדת על סף המגוחך, ולכן כל שינוי הקשר כמו שאתה מציע יחשוף את זה. זו תמונת דוגמנות מגזינית בסגנון רוני סופרסטאר בבגד ים מסתכלת בתשוקה על יעל בר זוהר. אצל רמברנדט אין את חוט השקר הזה, ולכן התמונה חסינה, אי אפשר לעשות ממנה צחוק כי הצחוק קיים כבר בתוכה.
    ובועז צודק, שצריך לדבר על הז'אנר ולא על חריגים שאולי הם אנטי-ז'אנר (אני מודע לזה שזו טענה מסוכנת גם ביחס למסורת הציור, במובן זה שגם שם הרוב הוא לא מי יודע כמה)

  12. והפרסומת להונדה שקישרת אליה מדגימה בדיוק את העניין. אני חושב על זה ברמה האישית, איך מישהו שברור שיש לו כישרון חזותי יושב ומשחית אותו על הדבר הזה, שבסופו של דבר משקר, רותם את התנופה החזותית שלו כדי למכור מכונית. זה משהו שרמברנדט לא עשה. אני שוב ממליץ לכל מי שמתעניין בפרסומת ובקשר שלה לאמנות לקרוא את ways of seeing של ברגר, ספר מלפני שלושים שנה שאומר את כל מה שחשוב בנושא הזה. הפוסט שלי הוא רק בדל הערת שוליים לספר ההוא.
    ועוד ניסיון לקשר לציור של רמברנדט:

  13. לד.ט – נראה לי הנקודה שלך על ההגנה שנובעת מרצון להתבדל פגעה בול. אני מניח שהפוסל, במומו פוסל.
    לדרור – אני אחפש את הספר של ברגר. אני שבמובן זה הפוסט שלך יתרום להשכלתי. תודה.

    ודרך אגב, הפרסומות הכי בזויות בעיני שמהוות אוקסימורון בפני עצמו הן הפרסומות ברדיו לספרים 🙂

  14. בסדר – בטוח שאני נאיבי, אבל יש משהו ביחסי אמן-קהל ששונה מהותית מיחסי יוצר פרסומות-קהל, גם אם יוצר הפרסומת מצליח ליצור משהו אינטיליגנטי.
    אני חושב שסופר, במאי, מחזאי מקיימים איתי, כקורא/צופה סוג של ברית. יוצרי פרסומות לא.
    קל לי להתנסות בהשהיית ספק מול מיצג אומנותי. קשה לי מול פרסומת שכל מטרתה למכור או להסוות מכירה.
    זה קצת דמגוגי, ובכל זאת – פרסומת היא טפילה על החיים, ולא בוראת אותם.

  15. אני חושב שהמחשבה שלך בנקודה זו היא אידיאליסטית, כך זה צריך אולי היה להיות, אבל בעולם הזה הפרסומת (במובן הרחב, לא רק שלטים ומודעות אלא כל עולם המותגים, או הסלבס שהם פרסומת לעצמם) אינה טפילה אלא החיים עצמם, בבחינת מלוא כל הארץ כבודו. אני בפירוש חושב שכיום פרסומות בוראת תודעה הרבה יותר מכל האמנות ביחד.

  16. לחזור לגיזרה המיקדמית שלה ולעשות, עוד, ילד או לא ילד. לייצר צמיחה. ולבעלה אין בעיה עם ההוצאה הכספית הכרוכה במכון הזה, כי זה בדיוק מה שגם הוא רוצה, ממש כאב לו בחודשים האחרונים. אם המכון לא יספק את הסחורה אז הוא יבגוד בה, ואם הוא לא יהיה מוכן לשלם עבור המכון אז היא תבגוד בו. פירסומות הן לגיטימציה ליצר הרע, אין הבדל בין יצר לבין יצר הרע, ופירסום זה לא פחות ולא יותר מאשר ענף, מחלקה בפרוידיזם, ואין פרוידיזם בלי אמריקה, כמו שאין ההפך (שזה מה שרציתי להגיד על הרשימה שלך "פרויד וג'ושו" שקראתי קודם ב"הארץ"). הפירסומות וכמובן קודם-כל המוצרים שהן מפרסמות, שעליהם אמר ניטשה (ציטוט מהזכרון) "מה שיביא את האנושות לאבדון זה הרדיפה אחרי נוחיות".

  17. אני מצטרפת לדיון באיחור, אבל בכל זאת…

    רציתי ללכת דווקא בכיוון המקורי של רון ינאי, זה שהוא בעצמו קצת זנח, ולנסות לטעון שבמלאכה יצירתית (מונח שאני משתמשת בו כדי לא להבדיל בין אמנות ופרסומת, עדיין), אופן העשייה הוא שחשוב, כלומר האמצעים, ולא המטרה.

    רון, לדעתי, הדגים את זה יפה דרך "משמר הלילה" של רמברנדט, אלא שאתה הדפת את הטיעון הזה מהר (מדי, לטעמי), כשאמרת שבמשמר הלילה כבר טמון המבט הביקורתי, ולפיכך 'החסינות' של הציור. אני מסכימה אמנם שחלק מהבחירות של רמברנדט באמת מבדילות את הציור מ'פרסומת שהיא בהכרח פארודיה' (כשהיא עושה שימוש בשפה אמנותית), אבל חושבת שאלו האמצעים שעושים את זה, כלומר הבחירות עצמן, ולא הכוונה מאחוריהן.

    למה? כי יש המון אמנות נהדרת – ועל חלק גדול ממנה אתה מרבה לכתוב כאן – שהיא, למשל, פרסומת לדת, ושעל-פי-רוב היא מפרסמת את הדת הזו ללא התחלה של ביקורת. בכל זאת היא ראויה, אפילו נשגבת, וזה על-אף שהדת הזו, בזמן העשייה של אותה אמנות, תפסה פחות או יותר את אותו מקום חברתי-פסיכולוגי-כלכלי שתופס עולם השיווק היום. לדעתי, אגב, כשהאמנות אינה פרסומת לדת, או אינה מגוייסת לטובת רעיון כלשהו (מתי זה קורה?) היא פרסומת לעצמה, כמעט כמו הסלבס, ואולי ממש כמו הסלבס. העניין הוא שהיא פשוט פרסומת טובה. זה בעיניי ההבדל.

    ואגב, אפשר לנסות לבסס את הטיעון הזה גם מהצד השני: אמרת, על התמונה של רמברנדט, ש"אי אפשר לעשות ממנה צחוק כי הצחוק קיים כבר בתוכה". אז הנה אציג בפנייך פרסומת אקטואלית, כזו שמפרסמת שוקו, ושבה, ברוב מודעות עצמית ו'צחוק שקיים בתוכה', דמות של תרנגול אומרת שנמאס מכל הפרסומות שמנסות למכור לנו כל מני דברים, ואז ממלמלת איזה משהו על בוקר שוק. אז בבקשה, יש כאן הומור עצמי, ויש כאן מודעות עצמית, ובכל זאת, הפרסומת הזאת (תאמין לי אם לא ראית בעצמך) מחליאה מאוד ובהחלט ראוי לצחוק עליה…

    אז בקיצור (מאוחר מדי לזה, הא) מה שאני מנסה לומר הוא שבחינת הכוונות לא יכולה להיות זו שתקבע את מידת הראוּיוּת, או הלגיטימציה, של 'מלאכה יצירתית'. ולכן אני חושבת שישנן פרסומות, אפילו לרכב, שבהחלט ראויות לתשומת הלב (החיובית, בין השאר) שמקבלת תמונה במוזיאון. המבט, כמובן, תמיד צריך להיות ביקורתי, ותמיד צריך לקחת בחשבון את הנסיבות, אבל מכאן ועד "איך מישהו שברור שיש לו כישרון חזותי יושב ומשחית אותו על הדבר הזה" יש לדעתי מרחק גדול מאוד, במיוחד לאור העובדה שאתה בעצמך טענת שלפרסומות הללו יש חלק גדול מאוד בעיצוב תודעה.

    אני גם לא חושבת שהקרחת של נינט היא כמעט אונס קבוצתי סימבולי, אבל חייבת להודות שלא עולה על דעתי דרך להתווכח על זה 🙂

  18. אני לא חושב שאפשר לנתק את אופן העשייה מהמטרה. הכוונה מוצאת ביטוי ב"דיבור", בסגנון, לטוב ולרע. קל מאוד לזהות ציור שהרוח מדברת אותו ודרכו, וקל מאוד לזהות ציור שנעשה בשביל להרוויח כמה לירות ונעשה כלאחר יד.

    יש הבדל בין שימוש מניפולטיבי באירוניה, כמו בפרסומת, שאיני מכיר אותה אבל יכול לשער, ובין שימוש רציני. לכן מבט פורמליסטי שיתמקד רק ב"אמצעים" יחטיא את העניין. השאלה היא לא האלמנט האירוני כדבר טכני, אלא איזה מטרה הוא משרת: העמדת פנים של הומור-עצמי במטרה למכור עוד ולהסוות את השקר (פרסומת) או משהו שתוקף את הסמכות ומנסה לומר אמת. זה כל ההבדל שבעולם.

    אני לא חושב שכתבתי כמעט על ציורים
    שהם "פרסומת לדת", אולי כמה בודדים, וגם בציורים כאלה אפשר לראות את האנושיות בוקעת מן הדת הממסדית, לפעמים, אנושיות שיש לה בציור קיום עצמאי ולא רק כפוף לתכלית הדתית הממסדית. מכל מקום, לדת יש לפחות יומרות נעלות, שלפרסומת אין. וזה כמובן לא סותר את המציאות הדתית שלרוב אין לה וליומרות אלו דבר וחצי דבר. מבחינת הצייר, הכוונה יכולה להיות טהורה.

    אני מסכים, וגם רמזתי לזה באחת התגובות למעלה, שהרבה מאוד ציורים הם פרסומות או ליתר דיוק תעמולה (דתית או מעמדית וכיו"ב), וברגר מקדיש לזה דיון מפורט בספרו. עדיין, לתולדות האמנות במערב יש גוף עבודות גדול שהוא חריג לזה, והוא מה שאנו תופסים היום כיצירות מופת, ואילו לפרסומת, לטענתי העקרונית, לא יכול להיות חריג, אחרת היא לא תהיה פרסומת. כל עוד היא מנסה ליצור חוויה חושית כדי למכור מוצר, היא לא יכולה להיות אמנות, ודווקא ככל שהביצוע של החוויה החושית יהיה מוצלח יותר מבחינת מה שאת מכנה "אמצעים", המכלול יהיה שקרני יותר, מניפולטיבי יותר.

    ובעניין נינט: יש כאן סיטואציה שבה אומה שלמה מתענגת על גילוח הראש של בחורה, כמו צופים בקולוסיאום הטלויזיוני. יש כאן בפירוש מעשה מגונה קבוצתי, שהוסט. זו התענגות סדיסטית, וזה שהבחורה משתפת פעולה תמורת ממון לא מעלה ולא מוריד.

  19. לא הצלחתי למסור נכון את כוונתי, ובקריאה חוזרת גם הבנתי למה. האבחנה שעשיתי בין אמצעים ומטרה, היא אבחנה שהתכוונתי לעשות בין המדיה הנבחרת ובין היצירה לגופה. אז הבחירה במילים 'מטרה' ו'אמצעים' היא עוד בסדר, סבירה יחסית, אבל כשהכנסתי, בחוסר תשומת לב, את המילה כוונה, כל כוונתי השתבשה.

    אנסה שוב:
    לחברה שלי יש במטבח תמונה יפהפייה, של אישה בשלה ושופעת שמוזגת שמן אל תוך קערת סלט. התמונה הגיעה מאיטליה, נדמה לי, והיא הייתה, לפני מאה שנה, פרסומת לשמן זית. [עכשיו, אתה כמובן יכול מראש לבטל לחלוטין את כל המגמה, הקיימת ללא ספק, לראות בכרזות פרסומת לשעבר יצירות אומנות וכך לפסול מלכתחילה את כל טיעוניי, אבל אשמח אם תתן לי הזדמנות].
    מהחוויה שלי עם התמונה הזאת, אני יכולה לומר שאני מזהה שם 'אמת' של שמחת חיים, חשק, וארוס, ושהתמונה הזו מעוררת בי איזושהי התרוממות רוח, אולי כי קל לי לשכוח שלפני מאה שנה היא נועדה למכור שמן זית. אני לא מחשיבה את עצמי כפתיה, לא מול יצירות אמנות ובוודאי שלא מול פרסומות, אבל בהחלט מביאה בחשבון את האפשרות שאתה, למשל, מול התמונה הזאת, תרגיש בוז במקרה הרע, או התרשמות מה'יכולות הויזואליות' במקרה הטוב. אני לא רוצה אמנם להיכנס לתחום הפוסט-מודרניסטי של מי ישפוט ואם אפשר לשפוט וכו', אבל לא מצליחה שלא לומר 🙂 שעל-אף שבעיניי צריך ואפשר לשפוט, גם מבקרי תרבות צריכים להביא בחשבון את האפשרות שלעיתים הם עשויים להמציא אמת ולאו דווקא למצוא אותה.

    מכל מקום, אני חושבת שה"אמת" שאתה מדבר עליה, 'האמת' ו'הכוונה' (הכוונה במובן שלך, לא שלי שהיה בלתי-מדויק בהחלט), הם דברים שאדם משחזר מהציור כמתבונן, צופה או מבקר. אני גם מבינה ומסכימה שאת האמת הזו קל יותר לשחזר במוזיאון מאשר מול הטלוויזיה, אמנם, ולא בכדי. ובכל זאת אני מאמינה שעקרונית – אם כי בהחלט לא סטטיסטית – כשם שהאמת הזו יכולה להתגלות בציור שנועד לפרסם מיליציה, כך היא יכולה להתגלות גם בציור שנועד לפרסם שמן זית. כי בבחירות שבמלאכה עצמה יכול תמיד להופיע…נו, חסד. לעיתים רחוקות הוא מופיע, כן, אבל הוא יכול להופיע תמיד. פירסומאי לא חייב לעשות את עבודתו 'כלאחר יד' בשביל להרוויח כמה לירות, וחתרנות לא חייבת להתגלות רק בממלכות הדתיות. בנוסף, בסופו של דבר נמכרה גם תמונתו של רמברנדט, ולא במספיק כסף לדעתו.

    אני מתעקשת על הנקודה הזו כי מדברי הקודמים חילצת איזו גישה "פורמליסטית", כמעט צינית, וזו ממש לא הייתה הכוונה שלי. אני פשוט חושבת שהחסד והאמת נמצאים בפרטים, לא במדיה, ושאף מדיה – וזה העיקר בעיניי – לא יכולה למנוע אותם או להתנגד להם. ולכן טעות בעיניי להניח, למשל, שבציור או בצילום אמנותי אפשר למצוא ארוס, אבל בצילום אופנה או בפרסומת מוצאים רק סקס. וגם את זה אפשר להדגים מהכיוון השני: אני זוכרת את עצמי מביטה בתערוכת צילומים, זו האחרונה של עדי נס, ומרגישה שנקלעתי להפסקת פרסומות בערוץ שתיים, דווקא בגלל הפרטים, חרף העובדה שהייתי במוזאון, ועל-אף שמאחורי העשייה ככל הנראה הייתה כוונה אמנותית. הצילומים עצמם הטרידו אותי, הבחירות המסויימות בתאורה, בצבעים, בבימוי… כך שלא מצאתי לא אמת ולא חסד. הרבה אחרים מצאו, זה כן, ואני יכולה להניח שעדי נס התכוון להכניס שם כאלו.

    לגבי נינט, אני לא חושבת שאומה שלמה מתענגת על גילוח הראש שלה, ומכל מקום זה לא משנה בעיניי, כי אומה שלמה לא גלחה את ראשה. סלקום עשו את זה, והעובדה שנינט קיבלה עבור זה שכר נאה, בעיניי כן משנה, במיוחד לאור העובדה שאת השכר הזה היא קבלה לא כפיצוי, אלא כתנאי מראש. מהבחינה הזאת, אם מדברים בשדה סמנטי של עוולות מיניות, הרי שמדובר כאן בזנות (סימבולית, כמובן) ולא באונס. לגבי ההתענגות הסדיסטית: זה כמו להאשים במציצנות אדם שהלך ברחוב ומולו התערטלה בחורה. הקרחת של נינט ממש לא הייתה שמורה לקולוסאום הטלוויזיוני, היא חדרה, כלומר הוחדרה, לכל חלקה תקשורתית טובה, או לא טובה. אני יכולה להניח שאתה לא צרכן גדול לא של ערוץ שתיים, לא של נינט ובוודאי לא של סלקום, ובכל זאת לא הצלחת לחמוק מזה. ספגת את זה בעל כורכך, וזה לא אומר שהתענגת סדיסטית. לכן זה לא פייר בעיניי שתניח שכל האומה, או למצער חלק מהאומה, שספגה את זה כמוך, כן התענגה סדיסטית.

  20. יכול להיות. אני מניח שבסופו של דבר צריך להתייחס לתמונה מסוימת. אני חוזר לפרסומת של רגע אחרי הלידה. הטענה שלי היא עליה.

  21. לגבי התמונה אני מסכימה מאוד, זה הדיון אחר-כך שנדחפתי אליו. אני יכולה להניח שהתשתי. בכל מקרה הזמנתי את הספר מאמזון, אני בטוחה שיהיה מרתק. (התברר לי שקדמה לספר סדרה תיעודית, שלפחות לדעת הממליצים באמזון הייתה מרתקת אף יותר. אבל לא מצאתי דרך להשיג אותה.)

  22. יש לי את הסדרה, באדיבות עומר מיכאליס שתמיד משיג את הדברים הבלתי-ישיגים האלו. אני חושב שאפשר להוריד את זה מאימיול וכד'. שווה את המאמץ, ברגר הוא מורה נפלא.

  23. יעל את יודעת מה ההבדל בין שמן זית למכון כושר?
    שפעם, החברה שייצרה את שמן הזית ישבה בתוך עמה, שהיו לה שכנים, שהשמן הופק מהאדמה שעובדה בידיים בלי חומרים מסרטנים בתוכו, שהאיכר שמכר אותו חי והושפע מעונות השנה. שזיהום האויר לא היה כה רב… לכן הפרסומת שלו יכולה להכיל ארוס כי מזה יש לו בשפע בחייו.
    ומכון כושר… במקום שנצא מהבית ויהיה לנו שביל אמיתי בטבע ללכת עליו, ועצים לטפס עליהם, אנחנו ניכנסים לאוטו ונוסעים למכון הכושר הקרוב.
    זה לא שמכון כושר זה לא כיף לפעמים (לעיתים רחוקות…)… אבל החיבור הזה לטבע, הוא ההבדל.
    לכן יש ארוס באותה פרסומת. זהו גורם מכריע שקובע אם המוצר שלך טוב או לא, אמיתי או לא.
    יש תחושה עמוקה שאפשר להרגיש של חיבור לטבע במה שהוא טוב ואמיתי, שאי אפשר לזייף לא משנה כמה יראו לנו את השוקולד נוזל יפה על הוופל.
    כשהשוקולד נוזל יפה מידי על הוופל זה כבר נהיה סמים.
    זה משהו לא אמיתי שמיהו ייצר בפוטושופ.
    ואם אני סתם תופסת טרמפ על התגובה שלך סליחה. רציתי להדגיש כאן משהו אחר.
    גם מה שדרור כותב- כל כך נכון…
    זה בדיוק העניין שמישהו עם כישרון ענק רותם אותו למכירת עוד מוצרים מפלסטיק שמזהמים לנו את האויר.
    והטבע? למי איכפת.

סגור לתגובות.