מקס אפשטיין, ציפור (חלק 3), 65×70 ס"מ, הדפס כסף, 2006?

 

 

יש השיר הנודע של בּאשוֹ, שתרגם מיפנית יעקב רז:

עָנָף עֵץ יָבֵשׁ
עוֹרֵב מִתְיַשֵּׁב לְאִטּוֹ
עֲרְבָּיִים שֶׁל סְתָו

חשבתי עליו קצת אחרי שראיתי את התצלום של מקס אפשטיין. מה שקורה בתצלום הזה הוא מה שקרה בשיר של באשו, אלא שבמהופך ובהכפלה. כלומר: המון ציפורים ולא עורב אחד; והן מתיישבות אולי, ואולי ממריאות, ואולי חלקן מתיישבות וחלקן ממריאות. מה שהפליא אותי אולי בתמונה הזו היה שהיא מצליחה לתפוס את הדממה שבאשו תפס, וזאת כנגד כל הסיכויים: "קל" כביכול לראות את זה בעורב אחד ובענף אחד. אצל באשו זה היה חרישי מלכתחילה, "במציאות". ואילו אצל אפשטיין התמונה נולדה כנגד המציאות שהוא ראה, שהיא המונית, רועשת.

ואיכשהו, למרות המאסה של הציפורים, הן נרשמות על הרקיע כמו אלף הייקו שנכתבו בבת אחת. למרות שיש המון ציפורים, אפשר לשמוע את החריקה הבודדת של ציפורן הציפור הנוגעת בענף העץ. יש הענף ויש הערבּיים ובתוכם נע לרגע העורב, מיד יפרח ויעוף הלאה, אבל לעת עתה הם "סוגרים" עליו, המקום (הענף) והזמן (אור הערביים), וכך "שלושתם" הופכים אחד. וזה קורה גם בתצלום הזה.

הרגע הזה זוכר את רגע המפץ הגדול ומצטט אותו. רגע שהוא הרועש ביותר והדומם ביותר בעת ובעונה אחת (כאילו שהייתי שם ושמעתי). כלומר, זה רגע רגיל בעולם, כאן, עכשיו, והוא זוכר זיכרון קדמון של ראשית פעולת העולם בכללותו. לא באופן מדעי אלא באופן פואטי. רגע שבו ה"אחד" הופך ל"רבּים", רגע שבו המאסה השחורה של העלווה ניתזת, מתגלה כציפורים, כמעוף, כהתפשטות.

ויש מעבר דק שההעתק שלפניכם לא יגלה, של מטמורפוזה בתצלום, מלמטה למעלה, כמו שלג שחור שעולה אל השמיים. ממוצקות שחורה של תחתית העצים אל צמרותיהם ההופכות לעלים, ומעלים – לציפורים. וההבחנה בין עלה לציפור לא תמיד אפשרית כאן. אבל זה לא נגמר כאן, כי הציפורים, בתורָן, הופכות לנקודות גרעיניות של התצלום, כלומר חומרים שמהם עשויים השמיים. ומשם נמוגות אל הרקע הריק והאפור. אדמה-עץ-עלה-ציפור-גרגר אבק-אוויר. וזה קורה ברגע אחד. האם הצלם ראה את זה? אולי; ברור שהוא מראה את זה; ומכל מקום, לא מן הנמנע שהוא יצר את זה, במובן הפשוט, שנוכחותו הייתה זו שהפריחה את העלווה המעופפת הזו, כמו מישהו שמוחא כף, ולהקה שלמה של ציפורים עונה לו בצווחות. אם כך היה, הצלם מנציח את קיומו שלו בעולם באותו רגע, את פעולתו בעולם בשנייה מסוימת אחת. וככזה, התצלום הוא גם דיוקן עצמי, טביעת אצבע, "אני" שהיה שם רגע אחד כעצמו, וברגע הבא כבר הפך לאינסוף.

 

דצמבר 2006

2 תגובות בנושא “הציפורים

  1. יפה,

    עיניי נמשכו לפרספקטיבה או לשיכוב, או לעומק, השחור בחזית, הבהיר ברקע וההתפוצצות הגרפית שבניהם.

  2. "למרות המאסה של הציפורים, הן נרשמות על הרקיע כמו אלף הייקו שנכתבו בבת אחת. "

    יפהפה

סגור לתגובות.