
קערית התה הזו כאילו יצאה ממסך המחשב הישר אל עיניי. לרגע היה נדמה לי שאני יכול למשש אותה. לשמוע את תוכה כקונכיה. זו קערית תה (צ'אוואן) של הקדר היפני הגדול קיטאוג'י רוסנג'ין (1883-1959). כמה התרחקו כלי הבית ממקורם עם התיעוש והייצור הסדרתי אפשר רק לנחש כשרואים את הקערית הזו. בהשוואה לקערית הזו, הכלים שנמכרים בחנויות הרגילות לכלי-בית נראים כהד קלוש, כפרודיה עצובה, כגוף נטול נשמה, ולמעשה גם נטול גוף. כלים כרוח רפאים. אפשר להבין הרבה מאוד על האנשים ששותים תה בכוס כזו, לעומת אנשים ששותים תה מכוס קלקר חד פעמית: למעשה, בדיוק נגד החד-פעמיות הזו הקערית הזו מדברת.
יש בה סיפור של זמן שקפא, כמו באתר ארכיאולוגי, והוא מוצג לנגד עינינו כל פעם מחדש. בגלל התנורים היפנים המיוחדים, שהטמפרטורה בהם אינה אחידה, אפשר לקרוא על הזיגוג של הקערית הזו את סיפור האש והחום שאפפו את הכלי והפכה אותו למה שהוא. החומר גלוי בתחתית ובמקומות ("איים") אחרים על פני השטח מפני שהאש רושמת לא באופן סימטרי, לא באופן שכלתני. אין לה תוכניות, לאש, אבל היא פועלת בהחלטיות ובסמכותיות. הדבר הנפלא כאן הוא שהרישום של האמן עצמו על הקערית הולך בעקבות האש במעשה הרישום: כמה קווים מלוכסנים, שאינם יוצרים דגם קשיח, אלא רומזים על הדגם האפשרי ונעלמים אל הריק של הצד השני של הקערית. הם שם ולא שם, השכבה הלבנה של הזיגוג בולעת אותם, אבל מאפשרת להם להתקיים כאפשרות הפוכה, גילוי וכיסוי. שאלה פתוחה. כאילו היא אומרת, הקערית: יכולתי להיות יותר מדבר אחד, ובחרתי לא להכריע. חייתי כמה מערכות חיים, ואני עדיין חיה אותם. אני נחבאת ומתגלה. תלוי מאיפה מסתכלים. אתה רואה אותי מכאן, אבל צדי האחורי אחר לחלוטין. כמו המלאכים בחזיונות של יחזקאל. יש לה יותר מפרצוף אחד. היא באמת פָנים, בלשון רבים. אינסוף פנים.
היא כמו מגיחה מתוך חומריותה המחוספסת, האפורה, לא מסתירה את ה"בוץ" שממנו היא נובעת, אבל לא מתגאה בו במיוחד. היא מעשה מרהיב של אמנות, אבל היא יודעת שהגבול בין המרהיב והבוֹצי הוא דק. כמונו, "עפר מן האדמה", או בלשונו של מאיר אריאל, "בוץ מתוחכם". הצד התחתי מבוקע, מכורסם מעט, כמו עקבי רגליים של אדם שהלך בדרכים ארוכות בעולם. כן, יש כפות רגליים לקערית הזו, יש לה קיום בזמן, יש לה עבר, כלומר, יש לה חיים. היא הולכת, מכילה, נכון לה עוד עתיד. היא ראתה דברים רבים, והיא זוכרת את הכול.
ואם בקערות תה עסקינן אז זו אולי הנהדרת בכולן קערת הקיזיימון.

אהבתיאהבתי
אני מצרף את הקישור עם הטקסט הנלווה לתמונה של הקערית, שהיא, אגב, קוריאנית במקורה
http://www.blackbird.vcu.edu/v2n2/gallery/roth_r/slides/collecting19.htm
אהבתיאהבתי
מקסים!
אהבתיאהבתי
טוב שלא קראתי את הטקסט, משום שאני לחלוטין לא מסכים איתו. יופיה וייחודיותה של הקערה אינם נובעים מזה שאנחנו רואים אותה בקונטקסט חדש – היו הרי אלפי או מיליוני קערות אורז שנוצרו בקוריאה במאה ה- 16. היופי של הקערה נובע מהיכולות הנדירות של הקדרים הללו להפיק גיאומטריה פשוטה אבל מורכבת. נכון, הקערה הזו נשמרה בגלל הרגישות המיוחדת של אמני התה היפניים, אבל היא מעוררת רגש משום שבמובן עמוק היא כמו מראה של האני שלנו – פשוט ומורכב כאחד.
אהבתיאהבתי
אני מזכים אתך, והראייה לכך היא שגם בתמונה, מחוץ לבקתת תה, היא נוכחת.
אהבתיאהבתי
מתרחק מהשלמות התעשייתית הסטנדרטית, הקיטשית. אבל גם מגסות מכוונת. איזון עדין הקשה לא רק להשגה אלא אף להבנה בעולם היומיום שלנו.
תודה.
אהבתיאהבתי