עבר מושלם

הַקַּדָּרוּת של דרך התה: קעריות וספלי תה, המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק ע"ש יחיאל נהרי, רמת גן. אוצרים: מאיר אהרונסון, עודד אברמובסקי
 
במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכת big money ששמה המוכרז מעיד עליה יותר מכל ביקורת: "התרוקנות" – כאילו שהיה שם מה לרוקן. לא הייתי טורח להזכיר אותה אילולי חזרתי מתערוכה אחרת, שלא "התרוקנות" עניינה אלא "ריקוּת". ויש הבדל. מי שחפץ ברשימת רבי-המכר של האמנות, על כל המשתמע מכך, ימהר נא וייגש למוזיאון תל אביב. מי שאינו מוצא שָם את מה שהוא מחפש, ייסע למוזיאון הצדדי הזה ברמת גן. תערוכה קטנה נפלאה, וקטלוג נחמד לקחת הביתה.

בחלל קטן, בכמה ארוניות זכוכית, מוצגים כמה עשרות של כלי תה במסורת היפנית. בכניסה – כלים שנוצרו במערב ובישראל, ובשתי הארוניות האחרונות – כלים יפניים. לא מפתיע ששם מצוי ה"זהב", אבל גם באגף המערבי יש יצירות נהדרות רבות מאוד.

כתבתי "הזהב", והרי זו טעות. המטפורה של "הזהב" שייכת לעולם האמנות של מוזיאון תל אביב, לא לכאן. כאן הזהב עשוי מחומר גס, זול. צריך להבהיר את הדבר המובן מאליו (אבל לא מובן מאליו לכולם): יצירת אמנות יכולה להיות גדולת ממדים, לעלות מיליונים, להיות "מדוברת" ועדיין להיות מרוקנת מרוח, חסרת ערך, כלומר להיות השקעה, ספקולציה ותו לא. לא טובה יותר ולא פחות מתיק מניות. מי שמעוניין לתלות תיק מניות ממוסגר על קיר חדרו – בבקשה. זה יכול להיות פרסקו ענק ואפילו כנסיה גדולה, ועדיין לא יהיה שם את "זה". וה"זה" אינו מזוהה על ידי האינטלקט. הוא פיזי. חשים בו. הוא בא אליך. אינך יכול לשכנע את עצמך בקיומו אם הוא לא שם.

סנט פול בלונדון, למשל, היא דוגמה לקתדרלה ענקית, אבל נטולת רוח. מצד שני, זו יכולה להיות קערית חומר קטנה, זעירה, עם ציור של שניים-שלושה קווים, ויהיה בה יותר רוח, יותר דממה, יותר ערך – מאשר בקתדרלה שלמה או באוסף שלם של אמנות עכשווית. וההבחנה בין "אמנות יפה" ו"אומנות" הפכה מזמן למגוחכת לאור הדברים שמחזיקים כיום במוזיאונים לאמנות מודרנית. יחליט כל אחד אל מה הוא רוצה להושיט את ידו ואת מבטו, זה – או זה. קשה לי להאמין שאפשר "גם וגם".

 

 

 

הקעריות ברמת גן אינן אמנות "עכשווית" בשני מובנים: יש שם קעריות מלפני כמה עשרות שנים, של אמנים שחלקם נולד בסוף המאה ה-19. אבל הן לא עכשוויות מפני שהן מכילות מסורת עתיקה מאוד של קדרות, מסורת שלא הכירה את הפלסטיק, את הקלקר, את הזכוכית התעשייתית. במילים אחרות, הקעריות הללו, גם כשהן נוצרות היום, פונות אל העבר. והעבר מהדהד בהן באופן מוחשי מאוד. הן מכילות זמן. בתוכן, על פני השטח שלהן. ההתרחשות שלהן היא בזמן עבר מושלם. עכשיו, כן – כמובן. אבל גם קודם. תמיד קודם. לעתים נדמה לי שמה שמכונה אמנות "עכשווית" הוא למעשה אמנות שמנסה לדמיין דווקא את העתיד, כלומר לנחש, כספקולציה, את "מה הלאה", ולהגשים אותו כבר עכשיו. להיות "הדבר הבא", היום. ובכך – מאבדים גם את ההווה, את העכשיו.

המשותף לקעריות התה שכאן הוא שלצד היותן בעלות צד חיצון, הן פונות פנימה. כולן. ופנימן קיים כבר בפני השטח שלהן, כבר בחוץ, כמו אולם קונצרטים שאת המוזיקה המנוגנת בו שומעים כבר מבחוץ, כשמאחרים לקונצרט. אין להן אפקט, הן אינן מחפשות הלם. הן עושות את המעט ביותר האפשרי הנחוץ להן כדי להיות. כמה קווים וכתמים על כוס של האמדה שוג'י (1894-1978) מספיקות כדי לרמוז לקנה סוכר, והמתיקות הנרמזת מצדה החיצון של הכוס נושא הבטחת-שווא מבודחת לתה (שלא יהיה מתוק, אם יהיה תה יפני). על קערית אחרת (של נקאצאטו מואן, 1895-1985), משהו מעין ירח (יש דמיון תמונתי כלשהו בין המילה ירח ביפנית ובין צורת הסימנית "ירח"), הופכת את הקערית להד של גרם השמיים, ואת פתחו העליון למין "קולט ירח" דמיוני.

 

 

על כוס שחורה של הארה קיושי (יליד 1936) מרובבות נקודות בהירות יותר, מעין כוכבים עמומים-זוהרים בזהב מעורפל בשמיים נקיים – אבל בסיס הכוס, ללא זיגוג, הוא אדמה שמתחת לשמיים האפלים האלה. על דופן כוס אחרת (קטסואו סייריודו, 1906-1984) כמה סימניות בהירות מעורפלות מבליחות מתחת לזיגוג הירקרק, כאילו נבעו מהצד הפנימי של הכוס, שצבעו דומה לשל הסימניות. מובן, שכל אלה אינן אלא אסוציאציות פרטיות, ואני לא לוקח אותן ברצינות בכלל. הן ממש אינן נחוצות כדי להעריך את יופיים של הכלים הללו, שאין להם, למען האמת שום "משמעות" מילולית. צריך להתבונן בהם קצת, להחזיק בין כפות הידיים, ולשתות תה. אני כותב כמה מילים רק כמתווך דירות שממלמל כמה משפטים בכניסה לדירה, רק מתוך הרגל או נימוס.

 

 

לרקע היסטורי ולתמונות נוספות >>>.

מבוא מורחב – סדרת הרצאות וידאו של פרופ' יעקב רז (מומלץ בכל לשון) >>>