סטודיו, מגזין לאמנות, עורכת: יעל ברגשטיין, גיליון 169, יוני-יולי 2007, 45 ₪.


באחד הגיליונות הקודמים של "סטודיו", סמוך לטקסט של שאול סתר על תערוכה מיוחדת לכבוד מאה שנה למות הצייר פול סזאן (1839-1906), שנערכה באקס-אן-פרובנס, הוצבה – במקום רפרודוקציה של ציור של סזאן, כמתבקש – רפרודוקציה של עבודה של נחום טבת, רישום סכמטי של מלבנים, שכותרתה היא "דף מקטלוג (סזאן)". החלטה מדהימה זו, בתמצית, מקפלת בתוכה את רוח "סטודיו" תחת עריכתה של יעל ברגשטיין.

"סטודיו" אינו רוצה להכיל דימוי של סזאן. למען האמת, "סטודיו" אינו רוצה להכיל את סזאן ואת האפשרות של אמנות ושל עמדה אמנותית שסזאן מייצג, עמדה על ענווה מול הטבע ומול אמני העבר הגדולים, ואת האושר והישירות שהוא מציע לנו יותר ממאה שנה, מכיוון שהאופציות האמנותיות של "סטודיו" מנוגדות באופן חזיתי לסזאן. שוללות את סזאן. ציור של סזאן ב"סטודיו" יהיה בבחינת "מה לכהן בבית הקברות". במובן זה החלטת העריכה נכונה.

סזאן הוא אכן "כהן" של אמנות המאה העשרים, ו"סטודיו", בעיני, הוא בית קברות של אותה אמנות. אני מנסה לומר זאת בטון אובייקטיבי: מוות הוא צורת קיום אחת מני רבות בעולמנו, והמתים זקוקים לבית קברות. אם יש משהו ש"סטודיו" חוגג הרי הוא את מותה של מה שאני רואה כאמנות.

מעניין, שבפתח הגיליון מודפסים כמה ציורים מאוחרים של רפי לביא, ציורים שבעצמם הם זעקה מזעזעת, שחורה, בהם הורג רפי לביא את ה"עולם" שלו עצמו, מטביע את הקו והדמויות שלו בשחור ובלבן מסנוורים. אבל הציורים של לביא אינם באמת חלק מהגיליון הזה, ואין בו התייחסות אליהם; הם נדפסו כמחווה של כבוד, והם ממש מבקשים להיתלש מתוך החוברת.

מהם האופקים של "סטודיו", מהו הטווח הרוחני שהוא מציע לקוראיו? בגיליון זה במובהק, אבל לא רק בו: מצד אחד נמצא האופק הפורנוגרפי (קיטש, פופ, טראש), ומצד שני – האופק הסטרילי (שכלתנות יתר, תיאורטיציזם מוגזם, עקרות רגשית, דקורטיביות). "יותר מדי" או "פחות מדי". על פי קנה המידה שלי. כמעט מחצית הדימויים בגיליון זה של "סטודיו" הם דימויים שאפשר להגדירם כפורנוגרפיים. את הגודש הפורנוגרפי של "סטודיו" אפשר להבין לאור צמיחת דור חדש של "סוכני תרבות", שהאינטרנט, וההצפה הפורנוגרפית שהוא מאפשר, הוא חלק מרכזי מעולמו החזותי והרוחני. חשוב מזה, הגודש הפורנוגרפי של "סטודיו" מצביע בעיני בעיקר על מה שאין ב"סטודיו", והוא ארוטיקה, כלומר מופעים מעודנים יותר של תשוקה.

כמה מילים על הכתיבה ב"סטודיו". כדי להבהיר את הבסיס (הסובייקטיבי) שממנו אני מנסה לבקר את הכתיבה של "סטודיו", אשתמש בניסוח של טימותי קלרק בספרו על מרטין היידגר שהופיע לאחרונה (הוצאת "רסלינג", תרגום יאיר אור): "כבוד כלפי ייחודיותה [של עבודת האמנות] פירושו שלא לכפות על היצירה להיות מובנת בתוך המסגרת של מה שאנו כבר מבינים… לשמר את ייחודיותה של היצירה משמעו לשמור פתוח את אותו כוח חשיפה שהאמן… כבר נענה לו ביצירה ההולכת ונגלית, ולא לעשות מן היצירה אובייקט שתוויות קבועות מראש יכולות להיתלות עליו" (עמ' 90), ובלשונו של היידגר עצמו: "לא זו בלבד שמעשה-היצירה של העבודה הוא פואטי, אלא כמותו אף שימור העבודה פואטי הוא… הואיל ועבודה היא ממשית בתור עבודה רק כשאנו עצמנו מסתלקים מן השגרה שלנו ומתכנסים במה שנפתח על ידי העבודה". היידגר עצמו לא עמד תמיד בסטנדרט הזה כשכתב על אמנות, אבל זה לא חשוב לענייננו.

"שימור" העבודה שהיידגר מדבר עליו כולל את כל סוגי הקליטה שלה: התבוננות סתם, ובוודאי גם ביקורת. מובן, אין זו אמת מוחלטת, אבל אני די מזדהה עם הגישה הזו, ולכן, קשה לי מאוד לקבל רשימת ביקורת (של אורי דסאו) הקובעת, מיד בפתיחתה, כי עבודה מסוימת "עניינה בשרירותיות של הייצוג, או ביתר דיוק, בשרירותיות של הסימן". כלומר, את הטענה שהאמנות היא על אודות טרואיזם תיאורטי סמיוטי. או, השאלה בפתח מאמרו של חיים דעואל לוסקי על יאיר גרבוז: "האם הציור של גרבוז הוא מודרני או פוסטמודרני?" האמנם? האם זו השאלה על הציור של גרבוז – או על כל ציור שהוא?

בהמשך, טוען לוסקי כי לגרבוז מעמד "מינורי" (גרבוז הוא ראש "המדרשה" לאמנות!), וכי עבודתו מגיעה למצב של "סכיזואנליזה", ו"devenir" (התהוות), ובקיצור, שגרבוז "שייך" ללקסיקון של ההוגים שלוסקי מתמחה בהם – דלז וגואטרי. אין שני לבקיאותו של לוסקי בתיאוריה צרפתית, ואני מעריך מאוד את עבודתו כצלם, אך זהו בדיוק ה"לכפות על היצירה להיות מובנת בתוך המסגרת של מה שאנו כבר מבינים". מעניין למדי שלוסקי, בביקורת אחרת המופיעה באותו גיליון, משתמש באותו לקסיקון תיאורטי בו השתמש לדון בעבודתו של גרבוז – לתיאור עבודתו של ראובן רובין. לפי לוסקי גם רובין, כמו גרבוז, הוא "סכיזואידי", גם רובין, כמו גרבוז, הוא "מינורי", גם את רובין, כמו את גרבוז, יש להבין, בעזרת לאקאן, ביחס ל"דימוי מראָה נרקיסי" וגם את רובין, כמו גרבוז, יש להבין לאור מושג ה"התארעות" (או "התהוות").

דסאו כותב על התערוכה של נחום טבת: "כמו ישו למריה מגדלנה, העבודות כאילו אומרות לצופה 'אל תיגע בי'". אבל זה בדיוק ההבדל בין ה"אל תיגעי בי" של הברית החדשה והריחוק המעוקר של האמנות הזו והכתיבה עליה: בסיפור המקורי אומר ישו למרים "אל תגעי בי, כי עדיין לא עליתי אל האב" (יוחנן, פרק כ'). כלומר, ההימנעות מנגיעה היא מצב זמני; ישו ימות ויעלה אל אלוהים ואז יחזור לתחייה. רק בשלב הביניים (אולי בגלל היותו בין החיים למוות) הוא אסור במגע. בעבודותיו של טבת נעדרת אותה העפלה, עלייה, שמבצע ישו בסיפור הנוצרי, שדסאו מצטט באופן חלקי: הריחוק הסטרילי הוא כל מה שיש בו (וביקורתו של דסאו אינה מנסה, להבנתי, לטעון אחרת). הביקורת, במקום להצביע על הבעייתיות שבריחוק כזה, תופרת לו "הצדקה" באמצעות ערפול מושגי: הטקטיקה הלשונית השכיחה בטקסט של דסאו (הנסמך במידה רבה על המאמר של שרית שפירא בקטלוג התערוכה) היא "אוקסימורון", אמירת דבר והיפוכו: התערוכה היא "התמלאות בריקון", "רדוקטיביות בפול-ווליום"; ה"מינימליזם" של טבת הוא למעשה "לא-מינימליזם", ויש בעבודות "אנקדוטליות מפוברקת ואמיתית".  

אי אפשר ואסור להכחיש את המשבר הרוחני העמוק שמתוכו צומחת אמנות וכתיבה על אמנות כמו שיש ב"סטודיו". המשבר הוא עובדה. ועם זאת, האם מתוך המשבר אפשרית אך ורק אמנות משברית וכתיבה משברית, אמנות החוגגת את המשבר ומקצינה אותו, הופכת אותו לאידיאולוגיה – וגרוע מזה – לאידיאולוגיה היחידה האפשרית ב"סטודיו" (בבחירת היצירות בגיליון, בסוג הכתיבה עליהן)? 

אני מוצא כיוון של הצלה ("הצלה" במלאו מובן המילה, מפני שהאמנות המוצגת ב"סטודיו" מחלישה, מייאשת ומרגיזה אותי) בדבריו של רקדן הבוטו והמשורר פומיאקי נקמורה (מיפנית: אמיר אור והמחבר, בגיליון 76 של "הליקון". הדברים נכתבו ב-1997). הדברים נאמרים על ריקוד, אבל נכונים לכל אמן. מובן שכאן אוכל לצטט רק קטע קצר, כרמיזה בלבד. הנושא הוא המשבר, ומה אפשר לעשות בו:  

"הריקוד הוא הגוף במשבר. והרקדן הוא האמן שתובע את זכותו על המשבר או דורש את המשבר אל גופו, עבור גופו, ובאמצעות גופו… מהו הדבר שהרקדן עושה במשבר? הרקדן יוצר את המרחב והזמן היפים שקהלו לא חזה כדוגמתם מעולם בחיי היומיום. שכן יופיו של הריקוד אינו שייך ליומיום. זהו מין עולם אנושי רוחני ומושך, שחורג מסדר העולם של הארץ… הוא בונה את המרחב והזמן הרוחניים כנגד כוח הכובד של הארץ; הוא מושיע את האדם שהוגבל תחת עול הכובד… אני מניח, שבוטו הוא מין דרך למצוא את החיים האמיתיים".

 

 

===

תוספת מאוחרת: מאמר רלבנטי ומקיף יותר של עידן לנדו, עם תגובות ותגובות נגד (בתחתית הדף) >>>


33 תגובות בנושא “על "סטודיו"

  1. אם לא מעט מהביקורת שלך אני מסכים, במיוחד זו שמתמקדת בביקורת ולא באמנות. שחיקה של מאגר מושגים מצומצם היא באמת תופעה בעייתית ומעייפת וייתכן שהיא בולטת במיוחד אצל לוסקי. אם זאת, הביקורת שאתה מפנה כלפי האמנות שמוצגת בסטודיו תמוהה, במיוחד לאור שבחיך לסזאן. סזאן הוא ללא ספק אחד מאבות"אמנות מוות" זו, אמנות המשבר, אותה אתה תוקף. יתר על כן, דעה דומה לשלך כבר הושמעה בעבר, ועל ידי לא אחרים מאשר המקטרגים נגד המודרניזם המוקדם, מתנגדיהם של אותם אמני משבר ביניהם נמנה גם סזאן. ביקורתך על האמנות העכשווית נשמעת מעט אנכרוניסטית. ייתכן שלו כתבת רשימה דומה לפני קצת יותר ממאה שנה לא "סטודיו" היה המשא, אלא סלון הדחויים.

  2. מזכיר לי את הדיון של ג'ויס וטריסטן ב
    travesties
    של סטופארד

    (לקראת סוף המערכה הראשונה)

  3. …אבל אין עם מי לדבר, כפי שמעידה התגובה הראשונה. זה כמו לדבר על בושם עם תתרנים. נקווה שבקרוב יגיע הסוף לחורבן החושי, הרגשי והתרבותי הזה.

  4. תודה למגיבים. לבועז: הטענה שאתה מעלה חלפה במוחי, וחולפת מדי פעם. לצד ההכרה הברורה, שאיני יכול להתכחש לה, שמשהו רע מאוד קרה לאמנות ולדיבור עליה, לפחות בישראל, אני חושב לעצמי לא אחת שבוודאי יתכן שאני טועה באופן מוחלט, מקובע לתפיסות שגויות של אמנות שנובעות מדברים שהיו וחלפו. אני אומר את זה בכנות מלאה. איני יכול לדעת מה הייתי חושב על סזאן אילו הייתי נולד 100 שנה לפני שנת לידתי.אני מצוי בתוך הזמן ומשם מתבונן. אני מנחם את עצמי בספק הזה כשאני אומר לעצמי שיש הרבה אמנות עכשווית שאני אוהב מאוד. ועל כמה דברים מעכשיו כתבתי גם כאן באתר. אין מה לעשות, אם אתה כותב אתה צריך לקחת בחשבון את האפשרות שאתה טועה בגדול. אני מכיר בעובדה שאני במיעוט מבוטל, אבל כך אני חושב ומשוכנע בכל לבי.

    מה שאיני מסכים לו לגמרי בדברייך הוא שיוך סזאן לאמנות העכשווית מהסוג של סטודיו. אין כאן רצף, אלא שבר, תהום. אי אפשר להאריך בזה, אבל די בלקרוא את דבריו של סזאן במכתבים, כגון על היות האמנות "דת שמטרתה התמרה של המחשבה", או את יחסו לטבע ולשירה, שלא לדבר על הציורים עצמם, כדי לראות שהוא במקום אחר. ה"שבירה" או ה"מוות" שהוא מביא לאמנות מתייחסים לאמנות האקדמית של תקופתו, בעוד שהאמנות של סטודיו אינה בשום אופן אנטי-אקדמית, ולו מהסיבה ש"בצלאל" ו"המדרשה" הם האקדמיות האמיתיות של ימינו, כאן. לאקדמיזם צורות רבות, ולא בהכרח רישומים מפיסול קלסי, כפי שהיה באקדמיה הצרפתית, הוא צורת האמנות המקובעת, הדוגמטית. לכן, סזאן עירה חיים חדשים לאמנות, ולא המית בה כלום.

    אני חושב שבעיה נוספת בעניין "סטודיו" נובעת מכך שהוא למעשה מונופול. אילו היה כתב עת נוסף, או כמה נוספים, הכול היה נראה אחרת, ואז סטודיו במתכונתו היה הופך לחשוב. ההקשר היה משנה את הכול. אבל מה שבענייני ספרות הוא בלתי אפשרי, כלומר, יש ריבוי גדול של כתבי עת לספרות, קורה באמנות.

  5. גם הרשימה הזו עצמה היא משמחת, לנוכח החורבן
    הרוחני עליו אתה כותב… עוד נקודת אור.
    לגבי לוסקי וחוגו, דומה שהם נגועים בציניות
    ובעיוורון כה עמוקים עד שאין לדון עמם על
    שום עניין ברצינות. אולי תכתוב באמת על מהות
    הציניות והחורבן האלה, והמקומות מהם הם צומחים? אחרי כל התעמקות בנושא, זו תמיד נותרת חידה. זה יכול להיות מעניין.

    עבודות של סזאן (איני יודע כמה) מוצגות עכשיו
    באופן זמני במוזיאון ישראל (מלבד השתיים שבתצוגה הקבועה) כולל דיוקן עצמי אחד. אכן הכהן.

  6. האם הביקורת צריכה להיות מופנית רק לסטודיו או באופן כללי יותר לביקורת האמנות בארץ שמחפשת ומאפשרת רק אמנות שעיסוקה בשבר ?

  7. לד"ת – תודה רבה על ההפניה למוזיאון ישראל. אני מניח שזה מאוסף השואה החדש. אגש בהקדם. להערתך, אני לא מזהה שום ציניות בכתיבה בסטודיו, אדרבא, זו כתיבה רצינית מאוד. אין שם שום אירוניה מסוג כלשהו.
    לדורית: הביקורת נכתבה על גיליון אחד, לא בלתי-מייצג, של 'סטודיו' החדש. היא בוודאי לא מתייחסת לכל ביקורת האמנות בישראל, שיש בה קולות שונים זה מזה.

  8. במובן זה שאתה מדבר עליו, נראה שבאמת אין
    שם ציניות.

    על לא דבר

  9. "
    אי אפשר ואסור להכחיש את המשבר הרוחני העמוק שמתוכו צומחת אמנות וכתיבה על אמנות כמו שיש ב"סטודיו". המשבר הוא עובדה. ועם זאת, האם מתוך המשבר אפשרית אך ורק אמנות משברית וכתיבה משברית, אמנות החוגגת את המשבר ומקצינה אותו, הופכת אותו לאידיאולוגיה – וגרוע מזה – לאידיאולוגיה היחידה האפשרית ב"סטודיו"
    (בבחירת היצירות בגיליון, בסוג הכתיבה עליהן)?
    "

    הכל נכון. כתבת נכון. סטודיו מספיד את האמנות במשבר עוד מימיה של ברייטברג, שום דבר לא השתנה.בסטודיו הכוונה. כי מחוץ לסטודיו המון דברים השתנו.

  10. אני מסכים יותר עם התגובה שלך. גם אני לא בטוח בצדקתי, שנינו באפלה. אך איני מסכים עם קביעתך שאתה "מיעוט מבוטל", זוהי בדיוק נקודת המוצא שלי, חוסר הבנה וכעס על האמנות העכשווית די שכיחים : ראה התגובה החמישית של ענת ששוללת דיאלוג, וגראפיטי “מוות לאמנות עכשווית” וספרה של רותי דיקטטור האחרון נוגע בנושא. ייתכן שהאקדמיות לבצלאל דוגמטיות, אינני יודע לפי איזה מדד מודדים דוגמטיות, אני כן יודע שיצאו משם לא מעט אמנים שאני מעריך ואוהב. אני מסכים שיש בעיה במונופול של "סטודיו", אך מבחינתי זו בעיה שיש בכל מונופול, בסטודיו יש מיני ביקורת שונים, לדעתי גיליון 170 בעריכת אורי דסאו הצליח לעסוק בצילום בצורה מרעננת ומעוררת התפעלות. בנוגע לסזאן, אני רואה את ההבדל, את ה"תהום" עליה אתה כותב, אך האם אחרי כל כך הרבה כשלים וגלים בפרויקט המודרני לא הגיוני שתהייה רוויזיה, שיהיה שבר? ואם השבר ישנו לא הגיוני שיחשפו אותו, יחטטו בו, בדומה לשירת השבר של אבות ישורון? אני לא מתכוון להגן על "סטודיו" אך ככתב עת הוא מייצג מגוון די רחב של אמנות, הגליון האחרון עוסק די הרבה באמנות סאונד ומציע טקסטים מתורגמים של בראין אינו, לא בדיוק מינסטרים עכשווי. כתב עת שעיקרו אמנות עכשווית נידון לעולם להיות בעייתי, הרי קשה יותר לדעת איזו אמנות באמת טובה כאן ועכשיו, איזו תשרוד ותכנס לפנתאון ואיזו תעלם, תמיד יותר פשוט לאהוב את האמנים ההם, בימים ההם.

  11. זאת בדיוק הבעיה, אם קשה יותר לדעת איזו אמנות באמת טובה כאן ועכשיו, איזו תשרוד ואיזו תיכנס לפנתאון ואיזו תעלם, בדיוק בשביל הדילמות האלה
    הקימו כתב עת. אם לא יודעים להחליט בכתב העת על מדיניות, ומעדיפים פורנו , מקבלים פורנו. כתב העת סטודיו נראה בדיוק כמו פורנו .
    פורנו קשה.
    בורשטיין צודק בכל מילה.

  12. לב"ל: כן, הגיוני שיהיה שבר, כלומר הגיוני בדיעבד, היו יכולים לקרות גם דברים אחרים. אני לא מסכים שהביקורת על האמנות העכשווית המרכזית היא מקובלת. גרפיטי וטוקבק אינם מייצגים את הדיבור של "קובעי הטעם", את מה שמוצג ונמכר ונכתב עליו. הגרפיטי הוא בפירוש חריג, קוריוז.
    לסימון: לא אהבתי כל דבר שהיה בסטודיו של שב"ס, וזה טבעי, אבל הרגשתי שיש שם פתיחות למחשבות ולאמנות מסוגים שונים. כלומר, כתבתי שם פה ושם וידעתי שאני במיעוט, אבל לפחות זה היה אפשרי. אני חושב שאופייני הוא ששרה, עם כל עניינה בגרשוני וברפי לביא היתה, אם איני טועה, בחבר שופטים שהעניק פרס לישראל הרשברג. היא ראתה מעבר להעדפותיה.
    אני חושב שכמו בדיון על סזאן גם כאן לא נכון לדבר על רצף אלא על שבר, בכתב העת, שנובע מחילופי דורות מאוד מהירים. מבחינה זו, כתיעוד של סוציולוגיה של אמנות, מה שקרה לסטודיו הוא מרתק ממש.

  13. אני מסכים עם חלק גדול מן הביקורת. יחד עם זאת, נראה לי שכדאי להפריד, או לפחות להכיר באפשרות ההפרדה בין הכיוונים הביקורתיים שהוצגו ובין האמנות אליה הם מתייחסים. לדעתי, הציטוט היפה של רקדן הבוטו מתאים לעבודתו של נחום טבת לא פחות מפרשנותה של שרית שפירא.

  14. מבלי להיטפל לעבודתו של טבת, שאין לי משהו מיוחד נגדה, בניגוד למה שאולי יכול לעלות מהזכרתו בגיליון המסוים הזה ובגיליון עם הביקורת על סזאן, אני כן משוכנע שיש קשר הדוק בין כתיבה מסוג מסוים ואמנות מסוג מסוים. הקשר אינו תמיד ברור ופשוט, אבל אמנים שומעים וקוראים, ולכן גם ניזונים ממה שהדיבור מזהה כ"נכון". זה בוודאי נכון ב"סטודיו", שמעצם הגדרתו כמגזין לאמנות עכשווית מגביל את האמנות ואת המחשבה לפלח צר של מה שנתפס כעכשווי (דהיינו, מה שהיה עכשווי בשנות השישים-שבעים, אבל זה עניין אחר). מובן שאם ההגדרה היא כזו הגיליון תואם להגדרה, אבל הבעיה היא בהגדרה, לשיטתי. אני הייתי מעדיף לקרוא מגזין לאמנות, נקודה. אמנות, בניגוד למנייה בורסאית, מתקיימת ברצף של זמן וערכה נמדד לא על פי יום המסחר הנוכחי, אלא גם על פי ימי המסחר הרחוקים מאוד. בקיצור, האמנות והשיח מפרים זה את זה, לטוב ולרע, ולדעתי ההפריה שבסטודיו אינה מן הסוג הטוב, משני צדי הדיאלוג.

  15. חלילה לי מלשלול דיאלוג, אבל כשטעם מסוים משתלט על הזירה ומצטדק בכך שהוא הכי מעודכן ומתוחכם, זה לדעתי אינו בסיס לדיאלוג. הקלישאה "על טעם וריח אין להתווכח" מכילה בתוכה אמת צנועה ויפה, והיא שאפשר להכיר בכך שיש טעמים שונים. אבל כשבוגרת בצלאל אומרת משהו בסגנון, "את מירו כבר עברתי" (ציטוט אמיתי), זה נראה מגוחך ופרובינציאלי, ניסיון פרובינציאלי להרגיש ולהיראות מתוחכמים. לצורך העניין, גם הירשברג עושה רושם פרובינציאלי ביותר, כאילו יש חידוש כלשהו בכך שסטודנטים לציור יעתיקו עבודות של מאסטרים. זה ממש לא חידוש. מה שמדכדך בכל המצב הזה הוא שגם מי שאמונים על הרחבת האופקים חוטאים לעתים קרובות ביוהרה, התנשאות וחוסר קשב.

  16. מספיק ללכת שנתיים שלוש אחורה ולראות גליונות, ולהבין כמה העיתון היום פשוט משעמם וסגור לחדשנות.

  17. ודאי שאיו חידוש בהעתקה, אבל זה כל העניין. זה כמו להגיד שאין חידוש בתקיעה בשופר בראש השנה. כל העניין הוא בעשיה של משהו שאין בו חידוש אבל הוא חשוב, בדיוק בשביל לא להגיע ליהירות של הסטודנטית שאת מצטטת על מירו.

  18. נכון, אני מסכימה לגמרי, פשוט התרשמתי שהירשברג עצמו מאוד מגלומן ולא מרשה שום סטייה אקספרסיבית (או אחרת) מהקו שלו. דרור אמר שחבל שאין יותר כתבי עת שמוקדשים לאמנות, ואפשר להוסיף שגם חבל שאין יותר בתי ספר לאמנות ברמה גבוהה שמציעים כיוונים שונים. חבל, אבל מה לעשות…

  19. הגברת יעל ברגשטיין אספה אנשים מטעמה וממשיכה בשושלת הטעם האנוס. היא ממשיכה את ברייטברג
    מהכיוון של המטרה להרחיק את האמנות מהקהל הרחב

    ולכן וזו הסיבה היחידה שתפקידו של כתב העת הזה סרח מזמן, לא רלוונטי, וחבל לבזבז עוד רבע מילה על גליונותיו הנוראיים.

  20. הבעיה אינה העריכה המביכה שיוצרת מגזין בלתי קריא בעליל המסקר ברובו חוג מצומצם של אמנים. הבעיה היא כל אותם גורמים שמממנים את העסק הזה דוגמת קרן ריצ', בנק יוביאס, סותביס, מוזיאון ישראל, בנק הפועלים ומוזיאון הרצליה

  21. מה רע בעמדה של ענווה מול הפורנו? מה כבר נשאר מהטבע של הר סן ויקטואר, והאם בכלל אפשרית הפרספקטיבה אליו מבלי להזדהם בעדרים של תיירים, מסעדות וגזלנים באקס אן פרובנס? והאם בכלל ניתן כיום להסתכל בציור של סזאן מבלי לקחת בחשבון את כל תעשיית האמנות ותעשיית תיירות האמנות, שוק האמנות, תעשיית המו"לות של האמנות וכיוצא באלה? רק צא, דרור, וחשוב כמה קשה להפיק כיום סצינה של "מתרחצות" סזאנית וכמה קל להפיק סרט כחול, אפילו באום אל פאחם.
    יש משהו מעט קל וצפוי מראש בעמדה המיתממת הזאת (ולא במקרה הכמות המפתיעה של הטוקבקים – חשבתי שנפלתי לבלוג של בני ציפר), וסזאן כבר ממש לא זקוק אחרי 100 שנה למליצי יושר, ובטח לא לכתב העת סטודיו ש"יכיל" אותו. וחוץ מזה, אפשר להגיד מה שרוצים על העריכה, אבל העיצוב של "סטודיו" החדש מדהים.

  22. כן, אני מאמין שאפשר לא להזדהם, ואם קשה "להפיק" מתרחצות – אגב, לסזאן היה קשה יותר מפני שלא היו לו דוגמניות בשנותיו האחרונות, וזה לא מנע ממנו לצייר אותן – שיציירו משהו אחר. זה לא העניין. אין כאן משהו שנגזר או מתחייב מהמציאות, אלא הכרעה.

    יש שוק, וככל שעובר הזמן אני מבין יותר ויותר עד כמה הוא חזק ומשחית, ואני עוד אאוטסיידר ויודע מעט – שוק תמיד היה. השאלה מה אתה עושה מול זה. ולסקז עבד בחצר של מלך. מעין ג'ורג' בוש דאז.

    ובעניין העיצוב – אני מסכים. איני יודע מי המעצב אבל הוא או היא מוכשר/ת

  23. שלחה אותי אליך אחת בשם אסתר. אמרה שמעניין לקרוא אותך. צודקת. המאמר שלך אודות מגזין סטודיו מצא חן בעניי. רק על דבר אחד דילגת: סטודיו הוא מגאזין שלא משנה איך אתה קורא בו: מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה או, אם רק תרצה, מהאמצע לצדדים, המובן חסר פשר. זה לא טקסט קריא (והדברים נכונים במיוחד אצל הוגה הדעות מר חיים לוסקי). מעבר לכך, המגזין, גם כשהוא מודפס בצבע הוא שחור לבן – בבחינת מותר ואסור. לצערי, רמה נמוכה במיוחד של כתיבה אודות אמנות פלסטית.

  24. אני דווקא לא חושב שהבעיה היא חוסר קריאות. אפשר להבין את הכתוב ואת הכוונה, גם אם נדרש לכך מעט הקשר ורקע – וזה נכון בכל טקסט עיוני.

  25. רותי דירקטור בפרק הסיכום לספר 'אמנות עכשווית אני מדברת אליכם' מצטטת משפט של האמן הגרמני ג'וזף בויס בזמן עריכת המיצג 'איך להסביר ציורים לארנבת מתה'. בשיח האומנות העכשווי מיצג זה של בויס נתפס כאבן דרך. במיצג הסתובב בויס בגלריה בדיסלדורף, ראשו מכוסה בדבש והוא מחזיק בחיקו ארנבת מתה. לאורך כל המיצג הוא הסתובב בגלריה וממלמל מלמולים לא ברורים באוזנה של הארנבת המתה. לטענתו המלמולים היו הסברים על הציורים "מפני שאני לא אוהב להסביר ציורים לאנשים", כך טען. דרור הולך צעד אחד רחוק יותר – האומנות המודרנית או לפחות זו המופיעה בסטודיו יכולה אולי להסביר ציורים לארנבת מתה, אך היא אינה יכולה להסביר ציורים לאנשים חיים. בויס במיצג משנת 1965 משיב תשובה חדה למדי לטענותיו של דרור אודות "הגודש הפורנוגראפי" של "סוכני התרבות" הכותבים ב"מונופול" המתקרא 'סטודיו'. ואולם, תשובתו של בויס מגיעה מזווית לא נוחה לטענות המועלות על ידי דרור. בויס בזמנו טען גם כי "כל אדם הוא אמן" ואפשר לכל אחד להצטרף לקורסים שלו באקדמיה לאומנות בדיסלדורף, ממנה הוא פוטר בעקבות המהלך. לא לכך הכוונה הרי בטקסט על "סטודיו". ד.ב. הרי אינו מניח, כך לפחות עולה, מהיחס שלו לסזאן (ובצדק) שכל אחד יכול להיות אמן. בניגוד לעמדתו של ד.ב. ביחס לאומנות, בויס ראה באומנות פתח לשיח ציבורי רציונאלי במונחים של יורגן האברמאס, הוא ביקש (בדומה לענקי הרנסנס) לפרוץ את הגבולות, לשבור את החומות אך גם להפוך את האמנות לפרקטיקה נרכשת, מובנת, אפשרית ותקשורתית. ההתקפה החריפה של ד.ב. על סטודיו אינו מכוונת ליתר דמוקרטיזציה של האומנות, היא גם אינה מכוונת מן הסתם, להנגיש את האומנות למציאות, כפי שניסה לעשות בויס. כפי שטוען ד.ב. דבריו מכוונים לאתר ואולי לנסות לרפא את המשבר הקיים בכתיבה על האומנות. הטענות הריאקציונריות הללו על משבר בכתיבה על אומנות אינן דבר חדש. כבר בסוף המאה ה-19 בעקבות הצגתה של יצירת המופת המופלאה של מאנה – אולימפיה – נכתב בעיתון צרפתי: מאנה "מינה עצמו שליח של המכוער והדוחה". ובכל זאת, אינני מבקש להציג את הטענה הלעוסה לעייפה המוטחת בפניה של האומנות המודרנית – "גם הילד שלי יודע לצייר את זה".
    לא קל לקרוא את "סטודיו" ואכן בהרבה מאד מהמקרים מדובר בכתיבה בלתי נסבלת, בלתי מובנת, מתיפייפת, תוקפנית, אלימה וסתומה. ואולם, את הבליצקריג של ד.ב כדאי אולי להבין באופן אחר. לא ברור ובהחלט ניתן לחלוק על כך שהאומנות נמצאת בשנים האחרונות במשבר. אפשר מצד אחר לשאול, מתי בדיוק היא לא היתה במשבר קיומי ומה רע במשברים קיומיים?. לא בזה העניין.
    את המתקפה על סטודיו אני מציע להבין כחלק מהגל השמרני העובר על האומנות ב 15 השנים האחרונות וד.ב. מייצג אותו בכבוד. יש הגם טוענים כי מדובר בריאקציה חיובית לדיכוי האידיאולוגי של הפוסט מודרניזם. יש לשמרנות החדשה גילויים נוספים – בפוליטיקה (חיים רמון), במוזיקה הפופולארית (קרן פלס), בציור (מאיר אפלפלד) ובזירות נוספות. גלים של שמרנות כמו זה הנוכחי, גם הם אינם חדשים. בסופה של המהפכה התעשייתית ארה"ב עוברת גל חזק של שמרנות, חזרה לערכי המשפחה, כמיהה ל"אמריקה של המרחבים האדירים" וכדומה (כפי שמנסח זאת ג'קסון לירס). גם אחרי מלחמת העולם ה II הופיע גל דומה עם מאפיינים אחרים.
    את הגל הנוכחי אפשר להסביר לא דרך המשבר בכתיבה, אלא דווקא דרך המשבר של הדמוקרטית הליברלית. באופן פרדוכסלי הפוסט מודרניזם או אולי ליתר דיוק הנאו-מרקסיזם של שנות ה 50'-60' והפוסט-סטרוקטורליזם של שנות ה 60'-70' חשפו את המנגנונים הדכאניים של הדמוקרטיה הליברלית (אולי אחד הבולטים שבהם הוא מישל פוקו ואליו אפשר להוסיף את לואיס אלתוסר, אדוארד סעיד, מישל בארט' ואחרים). תהליך המישבור של הדמוקרטיה הליברלית מגיע לשיאו בשנות ה 80' כאשר את השלטון תופסים מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.
    התהליך הזה הגיע כמובן גם לחברה הישראלית. אמנם ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה ליברלית ואולם המשבר במבנה הדמוקרטי הישראלי הוא שריר וקיים. הוא בשום פנים ואופן אינו תוצאה של שיטת בחירות זו או אחרת, הוא גם לא תוצאה של היעדר מנהיגות כפי שנהוג לומר בשיח הציבורי. הוא תוצאה ישירה ועקיפה של קריסת מדינת הרווחה והתחזקות השיח הניאו-ליברלי ותהליכי גלובליזציה.
    אפשר לחלק את השמרנים החדשים בישראל לשתי קבוצות עיקריות. הקבוצה התומכת בכל לב במשטר הניאו-ליברלי (ראו למשל, דני פילק, ישראל מודל 2000: פוסט-פורדיזם וניאו ליברלי) ממוקמים בזירה הכלכלית ואילו הקבוצה השנייה – מתווכי התרבות החדשים מתנגדים באופן נמרץ למשטר הניאו ליברלי הכלכלי ומרגישים מאוימים מתהליך הגלובליזציה/אמריקניזציה של החברה הישראלית כפי שהדברים מופיעים אצל ד.ב: "את הגודש הפורנוגרפי של "סטודיו" אפשר להבין לאור צמיחת דור חדש של "סוכני תרבות", שהאינטרנט, וההצפה הפורנוגרפית שהוא מאפשר, הוא חלק מרכזי מעולמם החזותי והרוחני". מבלי לקבוע עמדה לגבי מידת "ההצפה הפורנוגרפית" ואופייה, ניתן בהחלט לטעון כי "ההצפה" מאיימת על אופי של השדה האומנותי ובעיקר על מיקומם של השמרנים החדשים בתוכו. השיח העולה מתוך סטודיו מערער באופן מהותי על כללי המשחק הבסיסיים של הכתיבה על אומנות בשנים האחרונות. סוג זה של כתיבה (כאמור, שיח זה הוא במקרים רבים בלתי נסבל בעליל) קורא תגר דרמטי על עצמתם של הכתיבה על אומנות הקלאסית בישראל, כתיבה המאיימת כאמור, על השמרנים החדשים. במונחים של בורדייה, המוזכרים במאמרו של עידו לנדו, על העמדות המרכזיות בשדה משתלטים בשנים האחרונות "סוכני התרבות" כפי שמגדיר אותם ד.ב.
    יש להדגיש כי התהליך של חתירת "סוכני התרבות" החדשים למרכז השדה הוא ארוך ואת תחילתו אפשר לסמן בהשתלטות של רפי לביא ועושי דברו (שרה ברייטברג, יאיר גרבוז, לאה דובב ואחרים) על מרכז השיח האומנותי בישראל. באופן לא מפתיע ההתקפה הנמרצת של דרור בורשטיין, עידו לנדו ואחרים מופיעה במקביל למהלך ההשתלטות הסופי של התרבות הניאו-ליברלית על התרבות הגבוהה בישראל.
    העוצמה של 'סוכני התרבות' המאכלסים את סטודיו משתלבת באופן פרדוכסלי למדי עם העוצמה של הכוחות הניאו-ליברליים שהרי, 'סוכני התרבות' מתעבים את הדומיננטיות הניאו-ליברלית ואולם, קריסת המבנה הדמוקרטי הישראלי שהביאה איתה הרוח הניאו-ליברלית היא היא זאת המאפשרת את פריחתם ועוצמתם של הדוברים הכותבים על אומנות בסטודיו.
    הצעתו של דרור לצאת מהמשבר היא פיוטית, אך פיוטיות זו מנוסחת במונחים הזרים לכללי המשחק החדשים בשדה האומנות הישראלי. ניתן אפילו לומר כי הצעתו תיתפס על ידי האידיאולוגים של סטודיו במונחים של אומנות דקורטיבית. דקורטיביות מעין זו נשללת באופן מוחלט על ידם. באופן טראגי, למרות הזיהוי המדויק של המנגנונים הדכאניים המופיעים בסטודיו, בסופו של דבר, דווקא זיהוי זה ייתן תחמושת בידיהם של האידיאולוגיים בקרב על המיקום בשדה.

  26. תודה על התגובה המפורטת. אני מצטער שאני לא יכול לענות באותו פירוט. רק רציתי להתייחס לעניין אחד, והוא החלוקה המרכזית בדבריך ל"שמרנות", שמולה עומדת ה"חדשנות". אינ חושב שהמושגים האלו מעוורים את העיניים מלראות את מה שחשוב באמנות, שיכול להיות חדשני או שמרני בתקופתו, אבל לא זה מה שקובע את חשיבותו. באך היה מלחין שמרני, אפילו רגרסיבי. מורדני היה צייר שמרני. עגנון היה סופר שמרני, בחלקים גדולים של יצירתו. הדוגמאות לכך רבות. הרי בדיוק נגד האופנתיות הפרובינציאלית הזו אני כותב – המחיקה של התמונה של סזאן לטובת משהו "חדשני".

  27. אני לחלוטין מקבל את הערתך. לעומת זאת, אני מבקש לתת קרדיט ל'סטודיו' שגם שם יודעים את החשיבות של סזאן, גם לאומנות העכשווית ביותר. במובן זה, נראה לי שהמחיקה של סזאן מזכירה אמירה של ג'וליאן שנאבל שהיה, או נחשב, לפחות צייר חשוב:
    my paintings comes out of the continuum of art that has been. ti's not antiart in any way. different artists from the past have touched me' and i have looked to their paintings… Vermeer expressed his understanding of light and time in a way that is indelible. if that's expressionism' then i quess i'm expressionist. if not, i would say i'm not an expressionist; my work is just expressive".
    נראה לי שאפילו לוסקי יקבל את ההסתכלות הזאת של שנאבל, אפילו ביחס לסזאן.
    נראה לי שהסוגיה היא עמוקה יותר. חוסר המוכנות של מבקרי אומנות שונים להתייחס ברצינות הראויה לאומנות הקרויה מודרנית החל, מדושאן, ראושנברג, ריצ'רד לונק, ריצ'ארד סרה, דיוויס סאלי ואחרים. את התיעוב או לחילופין הכעס או חוסר האונים שלהם אל מול העבודות של האמנים המוזכרים, אני מציע להבין כעמדה שמרנית הנובעת מתוך המשבר החברתי שנסיתי לתאר. זאת ועוד, לא נראה שגם לוסקי אינו פוסל את עגנון רק בגלל עמדתו השמרנית, כך גם לגבי מורנדי או באך. לטעון כנגדם טענה מעין זו ואני רחוק מלהיות פרקליטו של השטן, דווקא היא המשקפת את החרדה מהמשבר שתואר.

סגור לתגובות.