הנה נושא לעבודה בחוג לתקשורת באוניברסיטה: כותרות עיתונים מז'אנר "החשש נקודתיים". הנה כמה דוגמאות שליקטתי באקראי מהרשת.

 

החשש: מחבלים ירכשו תעודות זהות מזויפות

החשש: קוסובו – ראש חץ מוסלמי

החשש: הציפיות יגשימו את עצמן

החשש מאצות כחוליות בכינרת – אולי מוגזם

החשש: נוער קיצוני, מתבצר ומתאבד

החשש: השלמת כיכר התזמורת תידחה

 

המטרה היא להפחיד אותנו. אחת לשבוע בערך. "אשרי אדם מפחד תמיד", אבל לא במובן המקורי. אדם שחושש תמיד הוא אדם שנמצא במגננה תמידית. כל חוש מוסרי לעוול כלפי זולתו משתתק אז. בהקשר הקפיטליסטי, הוא גם אדם שצורך הרבה. זה המשולש הישראלי הקדוש: חשש – אטימוּת – צרכנות. וחלק מהצרכנות היא צרכנות של תקשורת, המעוררת שוב את "החשש:", וחוזר חלילה. או צרכנות של בידור, המפיגה רגעית את החשש ומגבירה את האטימות. חביב ונעים.

אבל אפשר לראות את זה גם אחרת. ההנחה היא שהישראלי מצוי במצב מתמיד של חרדה עמומה, חשש נטול מושא. הוא חושש, אבל הוא לא יודע ממה בדיוק. באים העיתונים ואומרים לו ממה לחשוש. יתרה מכך, הם אומרים לו שהחשש הזה קיים בעולם, ושהוא משותף ל"כולנו". מאחורי ז'אנר "החשש נקודתיים" עומדת מעין נדיבות גדולה של עורכי העיתונים: הם מספקים לנו חשש אוביקטיבי לשימוש מיידי, וכך הופך החשש העמום, המציק, למשהו מוגדר, וממילא פחות מאיים. במילים אחרות, בישראל הכרזה על חשש נועדה להרגיע, ולא לעורר חשש. הדבר נובע מהאופי הפסיכוטי של המדינה, בה הנחת היסוד היא כי אנו נמצאים במצב קטסטרופלי של שואה בלתי מוגדרת כל הזמן. על רקע הנחה זו, הגדרת "החשש" מתפקדת כצפירת ארגעה. צפירה אמנם – מבהילה ומחרישת אוזניים – אבל ארגעה – יחסית.

אבל לא צריך לחשוש, באמת שלא. עורכי העיתונים בסך הכול משוועים לעזרה. כותרות העיתונים הם קריאות המצוקה שלהם. נסו את התרגיל הפשוט הבא. במקום "החשש: שואה גרעינית", שכתבו את הכותרת למה שהיא מביעה באמת, ומבּושה של העורך אינה יכולה להתנסח: "אני, עורך העיתון, חושש: שואה גרעינית". הרי אין "חשש" סתם בעולם. מי שחושש – חושש, ומי שלא – לא. כמו שכותרת שתטען "האושר: הפועל מרמורק ניצלה מירידה" היא מגוחכת. אושר של מי? ואם אני אוהד הכוח רמת גן או צפרירים חולון?

בפעם הבאה שתקראו על "החשש:", אל תקנו את העיתון; גשו למערכת העיתון, חפשו את העורך, הכינו לו כוס תה. הוא מבוהל, הוא משדר מצוקה, מדוע אִמו אינו נמצאת שם כדי ללטף את ראשו, להרגיעו בשיר שהיתה מפזמת באוזניו כשהיה קטן.

  

13 תגובות בנושא “החשש:

  1. מצביעים כבר כמה עשורים שהציבור מעדיף מהדורות חדשות ועיתונים שמרעיפים עליו איומים. לפי מה שהבנתי הפסיכולוגים מסבירים שזהו סוג של ריגוש שאנשים מתמכרים אליו, ועל כן מתחילים לצרוך אותו באופן קבוע. בקיצור: זה משתלם כלכלית.

  2. The American People

    http://www.eod.com/americanpeople/

    The American People. You hear an awful lot about them. Politicans, especially, are experts: they know what we want, need, feel, think, deserve, demand. So we thought we’d start keeping track of who’s claiming to speak for us, the American People. Who speaks for you?

    Quotes are automatically selected from all election-related wire service stories available through Yahoo.

  3. שעניין החשש פשוט משתלם כלכלית, ושנתת קרדיט מיותר לעורכי העיתונים. אפשר לנסח זאת גם כך: הפחדה – חרדה – צרכנות. אדם חרד מחפש דבר מה שירגיע את חרדתו, וההפחדה החוזרת מניעה שוב את המעגל הסגור, וגם מאשרת את החששות.וההפחדה הזאת היא חלק מעיסוק נרחב יותר בנושא האלימות -אלימות ומין – אלה הנושאים החמים והמוכרים.לדעתי מדובר יותר בניצול לא אחראי של מצב חרדתי לצרכי מכירה, מאשר בביטוי של חרדה.

  4. בקיצור החשש מהחשש שאין צורך לחשושש ,יש מי שדואג שנחשושש .אז אל חשש .
    יו כמה שזה נכון .

  5. עלתה בדעתי עוד דרך להתמודד עם "החשש:: לשנות את הניקוד של המילה. מ"חשש" בחטף-פתח, ל"חשש" בשווא, כדרך שאנו, היהודים האשכנזים, מבטאים בהקשר של ספק הלכתי. ואז זה אפילו מצחיק:
    החשש – ראשים כימיים-ביולוגיים
    the khshash

    והאתר של "העם האמריקאי" מעניין מאוד. אני מניח שאפשר ליישם אותו כאן עם "עם ישראל" או "הציבור". "הציבור לא טיפש
    רפי", וכו'.

  6. החשש אינו של עורך העיתון. זה חושש רק למכירות עיתונו, ולכך שמתחריו יפרסמו חשש בהבלטה והוא יישאל (על ידי המו"ל, או העמיתים בברנז'ה), 'תגיד, איך פספסתם את החשש הזה? סיפור גדול'. אבל אם כך יש לשאול, של מי החשש? זהו חשש של הממסד הביטחוני, של המדינה, ולא מפני פיגוע כפי שנאמר בכותרת – כי אם מפני העדרו, ויותר מהחשש מהעדרו של הפיגוע, מטריד כאן החשש מהעדרו של החשש.

    החשש אינו מנוער קיצוני, מתבצר ומתאבד – אלא מהעדרו. הכותרת נועדה להבטיח קיצונות, התבצרות והתאבדות. החשש מבטיח את קיומו באמירתו. כמו לחש מאגי המשנה את המציאות, גם הכותרות האלה הופכות את קוראיהן (או לפחות כמה מהם) לדמות הקיצוני, המתבצר, המתאבד – אזרחים צייתנים גדורים בגבולות זהות עבים כקווים האדומים שבמסגרות כותרות עיתוני הבוקר

  7. האם חני שהגיבה כאן אינה צודקת?
    מהיכרותי עם כמה אנשי תקשורת (יש
    מהם שאותם אני דווקא מעריך ביותר),
    נראה לי גם שמדובר בניצול ציני של
    חרדות הציבור. כלומר, אולי יש ציבור שעונה
    למודל שהצגת, אבל יש שכבה אליטיסטית
    שמתאים לה מודל אחר?
    לא שציניות אין מקורה בחשש או בחרדה מסוג
    כלשהו. ציניות היא תופעה מורכבת שיש לה
    גורמים מבהילים רבים כמדומני. אבל אינני
    בטוח שפצצת האטום הוא אחד מהם?
    ד"ת

  8. אם יורשה לי להעיר, הרי אפשר להגיד בדיוק את אותו הדבר על התקווה. אז מה, בכל פעם ששרים את התקווה אז צריך יהיה להגיד שזאת התקווה של מישהו, נפתלי הרץ אימבר, או איך שקראו לו?

  9. לא נראה לי שזה עניין של אליטיזם או לא. את הכותרות האלו כולם קוראים, אפילו בעוברים ברחוב, וזה פועל באופן מאוד בסיסי. אין מי שלגמרי משוחרר מזה. ולגבי הפצצה, אני חייב לומר לך שאני לא מצליח להיבהל מהפצצה האירנית, למרות שניסיתי. יש דברים יותר מבהילים. למשל, השיעולים שתוקפים אותי כל פעם שאני עובר ברחוב ארלוזרוב בתל אביב. זה כאן, עכשיו, חריף, משפיע. ויש עוד.
    בעניין "התקווה", התשובה היא כמובן כן, ולכן אני מזיז את השפתיים ולא ממש שר ברוב המקרים.

  10. "הפועל מרמורק נצלה מירידה" היא ידיעה שאמורה לנסוך אושר בלב כל אדם שטיפת הגינות בסיסית מקננת בקרבו. זו הפועל מרמורק, לא שעריים האימתנית או משהו אחר. מי יכול שלא לעלוז לשמע ידיעה כזו? תהיה רציני.

סגור לתגובות.