– "הם ישנים כל יום בין שתיים לארבע"
– "מאיפה אתה יודע?"
– "כי הם דתיים"
(שיחה עם הילד, אתמול)
* * * * *
"דחוס את כל ההיסטוריה של הפלנטה שלנו, 4.5 ביליון שנה, לתוך יממה בת 24 שעות. על פי שעון זה, התפרצות צורות החיים המורכבות של תקופת הקמבריום לפני כ-530 מיליון שנה מתרחשת רק בשעה עשר בלילה, כלומר אחרי שחלפו כבר 22 שעות מ-24 השעות של תולדות הפלנטה! הדינוזאורים עולים על הבמה אחרי השעה אחת-עשרה, ונקטלים עד אחד בפגיעת אסטרואיד או שביט כעשרים דקות לפני חצות. ומה איתנו, בני האדם המודרניים? אם נניח שאנו גדולי המוח החלפנו את קודמינו ההומינידים לפני כמאה אלף שנה, הרי שהומו סאפיינס מתהלך בארץ במשך שתי השניות האחרונות של עשרים וארבע שעות היממה הזאת. כל התרבות האנושית המתועדת – כחמשת אלפי שנים של מלכויות, אמנות, פוליטיקה, דת וסערות נפש – דחוסה בעשירית השנייה האחרונה".
(מתוך: פיטר ד' וורד, דונלד בראונלי, חייו ומותו של כדור הארץ, תרגם מאנגלית איתמר פרת, עם עובד / אפקים מדע, עורכת הסדרה עתליה זילבר, 2006, עמ' 20. זהו הספר היפה ביותר שקראתי בשנת 2006: הוא מעניק לך שילוב מוזר של חרדה ושלווה. הוא מתאר מדעית את העתיד הצפוי לכדור הארץ, וככזה הוא שילוב של ספרות יפה (הספר מתורגם להפליא), עם חומרה מדעית (גם כשמדובר במדע ספקולטיבי במידת מה). אני קורא אותו שוב עכשיו, כשאירן וישראל מאיימות ב"מחיקה" הדדית, וזה פתאום מצחיק – תמחקו, למה לא, הרי ממילא. הסוף הצפוי, בגדול, הוא התחממות עד מיצוי משאבי הנפט, ואז עידן קרח, קרח מכסה את כדור הארץ כמעט עד קו המשווה – אולי אפילו שלג בתל אביב – ואז התחממות גדולה, האוקיינוסים מתאדים, השמש מתנפחת, הכול נשרף ונמחק, כמו גפרור שבוער לרגע וזהו. כדור הארץ ימות בסדרה של פרכוסים, חלקם חמים, חלקם קרים. ומחשבה שמעסיקה אותי לאחרונה: כיצד לחבר בין ספר כמו זה לאופן שבו אנו מבינים אמנות וספרות. כי אם יש למבט הרחב הזה נגיעה להווה שלנו, ואני מאמין שלא יתכן אחרת, הרי שאולי צריך לחשוב על תרבות ואמנות בהקשר הזה. הרי כל ספר, ציור, סרט נוצר בתוך אותה "עשירית שנייה אחרונה". האם הוא יכול להעמיד פנים ברצינות שלא? ואיך "לא מעמידים פנים"? בצריך עיון)
* * * * *
רעיון לא מפותח: על הקשר בין האופנה של כתובות קעקע על גופם של "א/נשים יפים" והאופנה של השגת "מספר יפה" (99.666.00 וכו') למכוניות יקרות: התוספת המפנה את המבט אל האובייקט שבעליו מתגאה בו. אין זו מכונית יקרה סתם, אלא מכונית יקרה שאני מודע להיותה מכונית יקרה ואני מבקש מכולם להיות מודעים להיותי מודע לזה.
מתחת לשולחן 
אבל ההדחקה של סופו של כדור הארץ היא כמו ההדחקה של מותנו הוודאי. אנחנו יודעים שהכל מועד לכליה, כולל אנחנו, וגם ממש בקרוב, אבל מדחיקים את זה כי בינתיים אנחנו חיים, ואי אפשר לפעול מתוך מודעות למוות. לי, אישית, יש תחושה אינטואיטיבית שכל חיי הרוח האנושיים – ספרות, אמנות, דת – קשורים קשר ישיר לסתירה בין ידיעת מותנו הוודאי ובין ההדחקה השלמה שאנו מדחיקים אותה בחיי היומיום.
אהבתיאהבתי
מומחים טוענים שכדור הארץ ישרוד את האדם ואת תרבותו, וכל הפרכוסים החמים והקרים יגיעו הרבה אחרי שכל הקומדיה הזו תגיע לקצה.
הבעיה בכל האפוקליפסות האלה היא שלרובנו אין יכולת להכיל את קני המידה של הזמן. מדברים אתנו על התחממות כדור הארץ, ומיד אנחנו חושבים שהעולם יישרף עוד בימינו או בימי נכדינו.
ולעומת זאת כשאנו חושבים על ציורי המערות או על תעודות הכתב הראשונות של האנושות, זה נראה לנו קדום כמו תקופת ים טטיס (שכיסה את ישראל).
בקיצור, הדמיון שלנו אינו יכול להכיל את הזמן של כדור הארץ (ומובן שלא את הזמן של היקום), ולכן אנו נתפסים להיסטריות שנובעות מבלבול בין מאות לאלפים ולביליוני שנים.
אהבתיאהבתי
בהרצאה על עתידו של כדור הארץ מספר המרצה שבעוד כשמונה מיליארד שנה השמש תתנפח ותשרוף את כל ההאזור כולל את כל מי שיהיה כאן.
מהקהל נשמעת זעקה: "מה?!?!?!?!?" והמרצה חוזר על דבריו: "בעוד כשמונה מיליארד שנה השמש תתנפח ותשרוף את כל ההאזור כולל את כל מי שיהיה כאן".
"אהה", נשמעת אנחת רווחה, "חשבתי שאמרת שמונה מ י ל י ו ן שנה".
אהבתיאהבתי
שגדלתי בבית דתי. אמרתי לו שממש לא, הם אפילו אכלו לחם בפסח. אבל הוא התעקש, ונתן לי הסבר שהיה דומה להסבר של הילד. לא התקשיתי להסכים איתו ומאז אני חוזר בשאלה.
אחרי כמה שנים פגשתי בו ברחוב. הוא סיפר לי שהוא עזב את האסטרולוגיה ועכשיו הוא לומד באוניברסיטה, תלמיד מצטיין בחוג למחשבת ישראל.
המשפט "אני מאמין שלא יתכן אחרת" מעורר דאגה כלפיך. זוהי אמירה פוסטמודרניסטית, כלומר ניסיון לעשות מהזעיר-בורגנות מושא כיסופים, אידיאה. בהתייחסות לספרות-אמנות יש בו ניסיון לראות ב'ספרות נשים' (למשל) ספרות חשובה. דקדנס.
כפי שכתבה המגיבה מאשה 'המבט הרחב' הזה הוא לא יותר רחב מהמבט הרגיל.
אהבתיאהבתי
אני חושב שהיה זה החבר סטאלין שאמר פעם שמותו של אדם הוא טרגדיה ומותם של מיליון זו סטטיסטיקה. איך משמרים את "שתי השניות" הללו, איך משהים את הבלתי-נמנע – גם בכך צריכה לעסוק אומנות גדולה (קטנה).
אהבתיאהבתי
לפעמים הניסיון לעשות מהזעיר-בורגנות מושא כיסופים ואידיאה הוא יפהפה ואמיתי
כמו אצל קפקא שהרצון לאשה, ילדים, חיים, פשטות, נעשה אצלו לאידיאל, כלומר לבלתי מושג
ואפילו אין בזה אליטיזם, בשאיפה הזאת. חשבתי על זה הרבה ואין בזה אליטיזם. אתה ההוא שמתבונן על ההם מלמעלה ושואף להיות כמוהם, להתמזג בהם. אתה יודע שלא תוכל. אבל אתה שואף, באמת ובתמים שואף,
ואוהב, וחומל, כמו פלובר על פליסיטה שלו.
(ואולי כן יש בזה)
אהבתיאהבתי
מעולם לא ראיתי מקבץ תגובות יפה, עדין ואנושי כל-כך, כמו זה שמעלי.
מעלה חיוך של אמת.
אהבתיאהבתי
לאלו מומחים התכוונת נועם?
אהבתיאהבתי
עיבדתי חלק מהתגובה שכתבתי כאן:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=9014027
חג שמח
אהבתיאהבתי