הדברים הגיעו לכדי כך, שנאצים זוטרים שבזוטרים היו יכולים – אילו היו בחיים – ומי יודע בעצם – לייחל כיום ברצינות להופעת ביוגרפיה שלהם בתרגום לעברית. רק בשנה-שנתיים האחרונות שטפו את המדפים, למשל, שתי ביוגרפיות של הימלר ("הימלר" הממוקדת ו"האחים הימלר" ההיקפית יותר), ביוגרפיה בשני כרכים של היטלר (איאן קרשו), ביוגרפיה ממוקדת של הנ"ל בימיו האחרונים ("14 הימים האחרונים בבונקר" המציצני משהו), וביוגרפיה כפולה של היטלר-סטאלין ("הדיקטטורים"), המעלָה בזיכרוני, על דרך האסוציאציה, את הספר "הדיקטטורה הגרמנית" שיצא אף הוא בספריית אופקים. היום בבוקר, עוד לפני הקפה, נתקלתי בחנות בביוגרפיה חדשה של אלברט שפאר, שנעמדת על המדף לצד "בתוככי הרייך השלישי" הישן פרי עטו; איני מזכיר כלל את "נאציזם", "ראיית העולם הנאצית" ו"לחיות ברפובליקת ויימאר" של הנאציסט הבכיר המקומי בועז נוימן, ואת ספרי ה-hardcore "אנשים רגילים" ו"הדרך לפתרון הסופי" של בראונינג, ומן הצד התיאורטי יותר את "הפסיכולוגיה של הנאציזם" של פלוני בורשטיין (אין קרבת משפחה). לחובבי האספקט המלחמתי פרופר, אציין רק את "ארמדגון" ואת "דרזדן 1945", וכמובן את "הרייך השלישי – היסטוריה חדשה" מאת מ' ברליי. איני גולש לאזוטריה כמו "נשות הצמרת הנאצית", המאיר – יש להניח – באור חדש את תרומתן הצנועה של נשות הצמרת הנאצית לשואה.
כל הספרים האלו, שאני מונה מן הזיכרון, בוודאי אינם אלא חלק קטן של הפרסומים בנושא הנאצי. אישית, נראה לי שיש משהו פרברטי בעיסוק כל כך דקדקני ופרטני במנגנון הנאצי – הרי אדם יכול להקדיש את כל חייו לבכירי המפלגה ולמשפחותיהם ולא לשבוֹע – הרי אם הימלר נכנס, מדוע לא לפרסם ביוגרפיות מקיפות של רהם, של גבלס, של ברונר, של גרינג (כמובן – פשיטא – גרינג!), של היידריך ואולי גם של אלמנתו של היידריך (אם היה נשוי), של עלם החמודות רודולף הס ושל מיודענו ממרד גטו ורשה הלא הוא יורגן שטרופ? ומה עם גיבורים עלומים יחסית, מדוע להדירם? כוונתי לטיפוסים כמו הצדיק הנסתר אריך פון דם באך צלבסקי או החסיד הנודע לוץ גראף שוורין פון קרוסיגק? הרי אין לדבר סוף, ולכל נאצי בכיר יש עשרה זוטרים שפעלו לצדו בנחישות, ולכל זוטר – זוטרי-הזוטרים, ואלו שהכירו אותם אישית או רשמו בפנקס אִמרות-שפר מפיהם; והמשפחות? והרעיות? והילדים וזיכרונותיהם המיוסרים? – האם לא ראוי להציג לקורא העברי את זיכרונותיה של אחייניתו של יוזף "זֶפ" דיטריך? מי יודע מה כמוס בהם, איזה אור חדש תוכל האחיינית – אם יש אחיינית – ומדוע שלא תהיה, מדוע הפסימיות? – לשפוך על הרוע האנושי?
הנה כי כן, לקורא ישראלי הממוצע כיום יש נגישות רבה יותר לשבועיים האחרונים בבונקר של היטלר מאשר לכל חייו של – נאמר – סופר כמו י"ל פרץ, או לכתביו. התרבות היהודית שהושמדה בשואה זוכה להרבה פחות אהדה מו"לית מהמשמידים. ביוגרפיה על היטלר – יש ויש; ביוגרפיה של גנסין, או אף ספר של גנסין – אין; זיכרונות בית אבא ממשפחת הימלר – בשפע; "זכרונותי" של י"ל פרץ – לא תשיג כאן לעולם.
מתחת לשולחן 
חייב להגיד
ובלי ציניות, ולא כהומור שחור, אלא כמצלול- רק של השם
האחים הימלר-
זה נשמע כמו צמד מנפישים או משהו כזה משנות הארבעים
אהבתיאהבתי
ומלבד זאת, הפסינציה (כן זאת מילה קצת מעצבנת אבל התחליף העברי לא עובד לדעתי) ביחס לתרבות והשפה הגרמנית, עם או בלי קשר לנאציזם, מתנפחת בשנים האחרונות למימדים מפחידים בישראל (אוקי, 2 ערים בישראל). כל אדם שביעי לערך לומד גרמנית במכון גתה או מקום אחר, כנסים בנושאים "גרמניים" הם סוג של בון טון אקדמי, ברלין היא משאת נפש, ונדמה שמתממשת כאן, אולי גם לא בפעם הראשונה, איזו פרברסיה עתיקה.
אהבתיאהבתי
מטריד לאו דוקא העיסוק בנאצים כמו החדירה של שיח נאצי לשיח הלגיטימי.
למשל, כשסופר כמו ג'ונתן פויר מסביר שהפצצת דרזדן – הפצצה שהצבא האדום ביקש בגלל קושי לכבוש את העיר – היתה נקמה ולא היה בה שום צורך צבאי, שזה השיח הנאצי שיוצר אנלוגיה בין דרזדן לשואה.
דיבורים כמו שפויר כותב ומדבר היום יכולת לשמוע לפני עשרים שנה רק בעיתונים נאצים ואצל דיוויד אירוינג, ועכשיו שומעים את זה במשכנות שאננים ומוחאים כפיים.
וזו רק דוגמה אחת.
אהבתיאהבתי
אמת ויציב.
אהבתיאהבתי
על הדת-תיאולוגיה-מיסטיקה של הנאצים? שכחתי איך קוראים לו. דווקא נראה מעניין.
בכל אופן, ענת, ההפצצות על דרזדן היו הרבה מעבר לריכוך ארטילרי לצורך כיבוש סובייטי וכל בר דעת עם מינימום השכלה יודע את זה. מה אפשר לעשות שלא רק הנאצים טבחו באזרחים (אם כי הם ודאי הצטיינו בזה ביותר).
אהבתיאהבתי
כאילו העיסוק בנאציזם הוא הדוחק את העיסוק בתרבות היהודית האירופית הצידה. הרי בעשור האחרון יצאו גם לאור אינספור ספרים על תרבות יהודי גרמניה, וחלקם, כמו הספרים של מיכאל ברנר ושל עמוס אלון גם נמכרו יפה (השני למעשה היה רב מכר אדיר, הרבה יותר מהביוגרפיה המצליחה מאוד של קרשו על היטלר, למשל). וגם התהיה הצינית בדבר זכותם של נאצים זוטרים לביוגרפיות בעיקר מדגימה שדווקא אין כל כך הרבה ביוגרפיות כאלו בעברית – בסה"כ חוץ מקומץ ביוגרפיות על היטלר, ועכשיו גם על הימלר ושפאר, וכמה פרסומים שטחיים בסגנון "נשות הצמרת הנאצית" אי אפשר לדבר על תעשייה פרסומית עניפה. ובמיוחד מפתיעה התהיה בדבר "זכותם" של הימלר או שפאר לתשומת לב, נוכח חשיבותם האדירה והמכריעה במגנונים הבכירים ביותר של הרייך שלישי. בכלל, הנאציזם נותר תופעה חשובה וקשה, שהעניין בה לא יכול להיות מרודד ל"פרברסיה" אינפנטילית.
אם יש מקום לתלונות באשר לסדר העדיפויות של הקוראים או בתי ההוצאה לאור בישראל, ועל מיעוט העניין בתרבות וספרות – ובהחלט יש מקום לתלונות כאלה, הקישור בינן ולעניין הנאציזם/התקרבנות/פרברסיה רופף ומרוחק ביותר. בשנה מתורגמים ויוצאים לאור יותר ספרי "כיצד תהיה עשיר" מכל הפרסומים על הנאציזם בשלושת העשורים האחרונים גם יחד.
אהבתיאהבתי
סור מרע –
ואז: ועשה טוב
אהבתיאהבתי
ההשוואה של דרור אינה שטחית. ההשוואה שלך כן. בוודאי שיוצאים יותר ספרים מסוג "כיצד תהיה עשיר", כמו כן, לידיעתך, יש גם יותר שעות של תוכניות ריאליטי ויותר אתרי פורנו מכל הספרים שיוצאים בארץ גם יחד. השאלה היא מהו סדר העדיפויות ונטיית המו"ל/שוק/קורא בתחומים הרלבנטיים.
ולכן דווקא מאוד מעניינת השאלה מדוע ביוגרפיות של בכירים נאצים וקרוביהם הם להיטים בישראל. ובוודאי מעניינת השאלה על חשבון מה זה בא בדיוק, ומה זה אומר עלינו.
(מעניין לציין בהקשר זה את הסרט "סטאלגים", של ארי ליבסקר, שעסק בצד שונה, נחות יותר כביכול, אבל בעצם לא כל כך שונה, של אותה פסינציה)
אהבתיאהבתי
שאחרי יותר משישים שנה של התבוססות ברחמים עצמיים ושנאת הנאצים ועוזריהם ימ"ש באשר הם בלי אבחנת גזע ומין היה כדאי שאולי נקרא קצת מי היו האנשים האלו?
מאילו מקומות צמח הדבר המפלצתי הזה שככל שהשנים נוקפות ככה אפשר פחות להבין את זה?
שננסה ללמוד מה היה הרקע ואיך זה התאפשר ולא לפי הקלישאות המקובלות במחוזותינו של "זכור את עשה לך… ולא נלך יותר כצאן לטבח"?
לטעמי מבול הספרים העוסקים בתקופה ההיא מכל זוית – ראוי ביותר וחשוב עוד הרבה יותר. (גם מהצד של הגרמנים. חשוב לי לראות איך הם מצדיקים את מעשיהם בעיני עצמם ובעיני העולם. אפשר ללמוד מהם כמה דברים גם בקטע הזה)
וענת, אני יודעת שאת קצת אובססיבית בעניין השואה. גם אני אגב. ובכל זאת – הפצצת דרזדן היתה פשע מלחמה. כן, מה לעשות. גם בעלות הברית ביצעו פשעי מלחמה.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שהספרים המרובים תורמים להבנת העניין. הם מתארים אותו, לפעמים בעניין רב, אבל בסופו של דבר הם יוצרים תחושה של איזה מסתורין גדול שיש לפרקו לפרטיו. כאילו אם רק נתוודע לכל אותם פושעים "נבין" טוב יותר את הרוע. אני בפירוש חושב שחשוב לדעת מה קרה שם, אבל דווקא הפירוט נראה לי מיותר. לדעת לאיזה בית ספר הימלר הלך, לא נראה לי מאוד חשוב. גם לא בדיוק מה הלך בבונקר.
כמובן שאני לא טוען שספריית הנאצים באה על חשבון ספריית היהדות באופן ישיר, אבל יש כאן שני תהליכים מקבילים, שאינם מנותקים. הרבה יותר נוח לעסוק בצד של "הרעים" מאשר לעסוק בצד שלנו. בצד הנאצי יש את העונג של סיפור פשוט, של רעים גמורים, וזה לא מחייב את הקורא לדבר מלבד להיות עוין ולהרגיש צודק. הרבה יותר מסובך להכיר לעומק את תרבות יידיש/עברית באירופה. מסובך, קשה, ולפעמים גם משעמם. אבל תמיד מורכב יותר. בגדול, אני חושב – ואני לא יכול להוכיח את זה – שלקורא הציוני קל יותר לקרוא על הימלר או שפאר כ"אויב" מאשר לקרוא את כתביו של שלום עליכם או אצ"ג המוקדם או פרץ או מנדלי או מי שלא יהיה. ולאודי שהעיר שיש בכ"ז ספרים בנושא, עדיין אשיב, שהלב חסר, העיקר איננו, הספריה ריקה פשוטו כמשמעו, גם אם לא לחלוטין, כמובן.
אהבתיאהבתי
הם ספרים אלה.
ככל שעובר הזמן – מעמיקה ההכרה שבני אדם עשו את הזוועות הכי נוראיות לבני אדם אחרים.
חשוב לשמר את הזכרון – גם בדרך זו.
אם הדבר היה תלוי בי – לא רק שהייתי מתיר את הדפסתו של "מיין קאמפף" בישראל, אלא הייתי הופך אותו לספר חובה במערכת החינוך!
אהבתיאהבתי
בגדול יש משהו בדבריך, אבל קשה לי לקבל את ההשוואה בין ספרות לפוליקה. אין בעברית גם ביוגרפיות של סופרים גרמנים (חוץ מקפקא, שהיה בכלל יהודי), לא רק של גנסין וחבריו. לעומת זאת אני לא אתפלא אם ביוגרפיות של בן גוריון, מנחם בגין והרצל מתורגמות לגרמנית, כמו גם ספרים על הציונות ותולדות ישראל.
אהבתיאהבתי
בעוונתי אני קורא את עכשיו את החלק הראשון של הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו, "היבריס" ומגלה כמה פרטים משעשעיים (לדוגמא: לאביו של היטלר קראו אלביס).
ואם כבר כותבים ביוגרפיות על נאצים אז כדאי בהחלט לקרוא על רהם שהיה גם הומו וגם האמין בצד הסוציאליסט של הנאציונל סוציאליזם.
יש ביוגרפיה אחרת של מנהיג גרמני, חשוב לא פחות מכל עוזרי הנאצים למיניהם ימח שמם וזכרם, והיא של וילי ברנדט, הקאנצלר הסוציאל-דמוקרט הראשון אחרי מלחמת העולם השנייה. את הביוגרפיה החדשה שלו בגרמנית, כמובן שלא תרגמו לעברית.
אהבתיאהבתי
את "ריצ'רד השלישי" קראתי במשך השנים יותר מאשר את כל שאר המחזות של שייקספיר.
מזמן לא קראתי ספר הסטוריוני על הנאצים, אבל אני להוט אחרי סרטים דוקומנטריים עליהם. ערוץ 32 ב-yes. ועוד.
אהבתיאהבתי
זכור לי שהייתי בסניף של צומת ספרים, והתפעלתי מכך שיש להם אגף שלם של ספרי מלחמת העולם השנייה, עד שהבנתי שזה למעשה אגף ההיסטוריה הכללית כולו. (ספרים על היסטוריה יהודית וישראלית היו בהמשך המעבר). בין סטלינגרד, אל-עלמיין, צ'רצ'יל והיטלר, הסתתרו נכלמים קצת ספרים על האימפריה הרומית וביוגרפיה של וושיניגטון.
אהבתיאהבתי
פוסט במקומו.
כניראה מתגעגעים לרע.
אהבתיאהבתי
דרור שלום,
האמת צודק ובאמת גם אותי מעניינת יותר הביוגרפיה של הימלר מזאת של י.ל.פרץ. יחד עם זאת, אין זה בהכרח בגלל שנאה עצמית.
בלי שם קשר להיותי יהודי ונכד לניצולת שואה, ההיסטוריה הנאצית היא מעניינת , מורכבת ומוזרה בצורה יחודית. ברגע שאתה נלכד בתוכה, תהיה כמהה עבור כל שביב של מידע ומכאן החיפוש עבור הספר של הימלר (בדיוק סיימתי לקרוא עכשיו את הביוגרפיה של שפאר)
אנשים מטבעם יעדיפואת הזר על פני המקומי. תן מאמר מקצועי לאנשי הי-טק, אחד באנגלית ואחד מתורגם לעברית ותשאל את מי הם יעדיפו. רובם ככולם יעדיפו את האנגלית. האם זה בגלל שהם לא אוהבים את המדינה, או בגלל ששפה זרה נראית להם אטרקטיבית יותר?
כמה פעמים לאחרונה ראית בארץ תיירים ישראלים, אשר מטיילים עם ספר טיולים בירושלים לדוגמא?
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שההבחנה בין זר ומוכר מסבירה את העניין, שכן התרבות היהודית והעברית שאני מדבר עליהן הן זרות ומרוחקות לישראלים ולמרות זאת לא מעוררות סקרנות או עניין.
אהבתיאהבתי