צבי מאירוביץ

באתר אינטרנט חדש אפשר למצוא מבחר מקיף מעבודותיו של הצייר צבי מאירוביץ (1911-1974). באופן מוזר, יש התאמה בין עבודותיו הנודעות ביותר של הצייר, ציורי הפנדה, ובין האכסניה החדשה שלהן, מפני שאלו עבודות שבראש ובראשונה מבטאות תפיסה "מרושתת" של המציאות ושל המחשבה. לא מרושתת במובן השכלתני, כלומר ה"מסורג", אלא מרושתת כפעולה, כהתרחשות (שיש בה גם הפסקות דרמטיות של ההתרשתות, אזורי שתיקה גדולים, כמו בציור שלמעלה; גם זה חלק מן ה"רשת"). נדיר למצוא בציור הישראלי עבודות כל כך הרפתקניות, מושלכות, תועות – ועם זאת בנויות, מוצדקות בעליל מתוך עצמן. מעניין לחשוב על הציורים האלו ביחס לאלו של צייר חזק אחר, קופפרמן, ולראות כיצד מאירוביץ התחיל במקומות שקופפרמן נמנע מלהגיע אליהם, כיצד מה שעבור קופפרמן היה גבול היה עבור מאירוביץ סבך להיכנס אליו. המשימה היא לבנות גוף חי ללא שלד, ולפחות ללא שלד נראה לעין; גוף שהשרירים יישאו אותו למרות היותו נטול עצמות. הפלא שזה הצליח בציורים רבים שלו. מכאן האופי הכפול של כמה מן הציורים הללו – בנוי והרוס בעת ובעונה אחת. מובן שאין בהם שום סיפור, אבל במובן מופשט הסיפור קיים – נרטיב שיש לו התחלה (החלטה נחושה לעשות ציור, שיש בה כבר מראש שמץ מלנכוליה, שהופך ליותר משמץ בהמשך), אמצע (כל האפשרויות, כל הציורים שהותחל בהם ונגנזו – נותרים בתמונה, כולל המחיקה, כולל סימני המחיקה – בית חדש שהאתר הארכאולוגי שעליו הוקם נותר על תלו), וסוף (שאינו לגמרי סוף, מפני שהציורים הללו מופסקים, לא "גמורים", ובזה כוחם).

מעבר לעבודות הרבות באתר קיימת בו תחושה של רשת גם במובן של מיקום הצייר ועבודתו בהקשר תרבותי ורוחני רחב יותר. למשל, שירו של אבות ישורון שנכתב בעקבות תערוכה פוסט-מורטם של הצייר, או מכתבים של אצ"ג לצייר או לרעייתו, הסופרת יהודית הנדל. ובאמת אפשר לחשוב על מאירוביץ כמצוי בדיאלוג עם שני המשוררים הגדולים האלו, אבות וגרינברג – בין הגדולה והארציוּת, הקיימת אצל שניהם במינונים משתנים; בין האופי המחורץ, החומרי לגמרי, הסדוק, של שירת אבות, ובין ההעפלה וההגבהה של הפואמות של גרינברג. במיטב הציורים האלו יש מאיכות פיסת האדמה המצומצמת, המתפוררת מתחת לכף הרגל, ומאיכות הרקיע שמאופק עד אופק, בעת ובעונה אחת.