"הצעה פתוחה, לנשים ולגברים, להתנהלות אחרת בעולם, בארץ"

מוצגת עכשיו בגלריה גורדון תערוכה מרוממת-רוח של דליה אמוץ, אחת האמניות הגדולות שפעלו כאן אי פעם. אין הרבה מה לכתוב על עבודתה של אמוץ אחרי המסה של שרה בריטברג-סמל שנספחה כספרון ("קשָה שׂפה") לקטלוג של תערוכתה במוזיאון תל אביב. הספרון של שב"ס הוא יצירת מופת קטנה של כתיבה על אמנות.

שב"ס רואה את הסרבנויות של הצילום של אמוץ: איך הוא מסרב לנקודת המבט הגבוהה, הבעלנית (הוא מופנה כלפי מטה לרוב). לא לצילום של "מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים"; הוא מסרב להתפעמות הארוטית מהנוף (הנוף שרוף, שחור, בקושי רואים אותו, השמש מכה בו כמו פטיש); הוא מסרב לשילוב של כוחניות ונוף; דליה אמוץ לא מצלמת את "אתרי הציונות". היא לא פוגשת את "האתר של הציונות, החדש, האופטימי, מוצף האור" (שב"ס, 37). אדרבא, זו יצירה "שזוכרת כל הזמן את אפשרות מותה" (שב"ס, 12).

יתרה מזאת, הצילום הזה מראה כביכול מה עתיד לקרות לארץ הזאת אם הכוחניות תימשך: הנופים שהיא מצלמת הם מצד אחד "מלפני הציונות"; שב"ס: "כמעט כל מה שצילמה היה יכול להיות מצולם גם במאה ה-19". ומצד שני הוא "אחרי הציונות", אחרי איזו קטסטרופה. או על סף שריפה. השמש נוגעת בשדה כמו גפרור שמתקרב לאצבע. מציתה כבר את ראשי העשבים. כמעט ממוססת את הסלעים, אבל לא לגמרי. גדר בשדה הופכת למשהו חסר אונים: זו הנוכחות האנושית בנוף. גדר דחויה, בקושי גודרת משהו. סוליות נעליים של מישהו שרוע בנוף, בתמונה המוצגת ליד פתח הגלריה, מתאדות באור חזק (מניין בא האור הזה אל כפות הרגליים?).

נוף: הדיאלוג הוא בין העצים והסלעים (הדומים זה לזה), לא בין העין והנוף. אין לתודעה במה להיאחז; הנוף קיים כשלעצמו.

שב"ס: הוא מסרב לתפיסה הגברית של הנוף כמשהו שלוקחים, מתגברים-על, כובשים.היא מצלמת לא מהעין אלא מהאגן, לא כבעלת-בית. הצילום שלה הוא "מכשיר חתרני היוצא נגד עצמו" (חיים לוסקי, מצוטט אצל שב"ס, 89), כלומר מצלמה ששואפת אל השרוף והמסונוור. "ייצוג של קרבה נשית בצילום… נוף חסר קצה, חסר חוד… זה אינו נוף מובהק של ראייה… עין מעורפלת, הזויה, מסונוורת… הנוף אינו 'שם', ממול. האדמה יוצאת מבין רגליה וממשיכה בזרימה עד האופק ורק שם הנוף מתייצב מנגד… אין עמדת שליטה מול נוף… במקום כיבוש הנוף קיים מין ריחוף איטי… יחס אחר לעולם. קרבה נשית. ההצעה היא הצעה פתוחה, לנשים ולגברים, להתנהלות אחרת בעולם, בארץ" (שב"ס, 91-93). איזה משפט יפה, אמיתי, מהדהד, על אמנות. 

כמו בצילום ציוני מגויס, המרוקן את הארץ מיושביה לטובת נוכחות של חייל מול נוף, גם הנופים של אמוץ ריקים, אבל הריקות נטענת במשמעות אחרת לגמרי. הסרת המרכיב הציוני (המבנה, האדם) מהריקות היא כל ההבדל שבעולם. אמוץ רואה את הריקוּת מנקודת מבט של יליד, לא של כובש (שב"ס 65). "תפיסה של האדם כמי שמתארח לזמן מוגבל". אתה אורח בנוף. הוא לא שלך. "שאלת הבעלות על הארץ נותרת עמומה". והשוו רש"י לבראשית א', א'.

והסירוב האחרון שמציינת שב"ס: הסירוב ל"עגל הזהב", כלומר לאפשרות של צילום כחלק ממכונת הכסף הקפיטליסטית. לא לסגידה לאובייקט (מכאן השחור-לבן). לא לצילום אובייקטים בכלל. לא לצילום של "כוכבים" או פוליטיקאים, דימויי זיוף שמכבירים דימוי על דימוי, fake בריבוע (דוגמת הדימויים של מ' קירשנר). לא לצילום של חושׂפנוּת מתפייטת. הכאב מונע את סכנת האוריינטליזם.

שב"ס, 73: "הצילום המייצג והמשגשג של התקופה היה הצילום המגזיני הנוצץ… הוא יצא אל המתבונן והלם בו. דליה, לעומת זאת, רמזה לו להיכנס פנימה, אל המרחב השקט", והיא צילמה "תמונות של לא כלום", לא של רכוש. לא של דימוי פתייני שמוכר את עצמו ואיזה מוצר. סירוב מוחלט לשתף פעולה עם עולם התקשורת והפרסום, וליתר דיוק עולם התקשורת/פרסום. עם ה"ארט/כרוניקה".

לכאורה הצילום המגזיני שונה ומנוגד לצילום המגויס של שנות ה-50/60 (ולפני כן). הוא צבעוני, נהנתני, קליל, לא מגויס, לא אידיאולוגי. אבל למען האמת אין זה כך. מדובר בצילום שמגויס לגמרי במקום לציונות – לקפיטליזם, לראווה, לקלות הדעת, להאלהת השטחי והריקני, למכירה. לכן זה צילום מאוד אידיאולוגי. ודליה אמוץ מסרבת הן לאידיאולוגיה הלאומית והן לאידיאולוגיה הרכושנית. היא מצאה את פתח ההימלטות. היא מסרבת לפטריוטיזם של הצילום המגויס מבלי ליפול למלכודת של הריקנות ש"ביום שאחרי" העידן הפטריוטי.

משהו אחד שאולי חסר אצל שב"ס: דיבור על הצילום הזה במונחים רליגיוזיים (כלשהם). איך האדמה מתקערת כלפי השמש, השולחת קרניים כמו בציור ילדים. איך השמש נוגהת על ראשי העשבים, קיימת בכל אחד מהם, מעניקה חיים, מושכת למעלה, אל סף הבעירה, הכול תלוי על בלימה, עוד רגע ויבער, אבל לא, עדיין חי. וכל מה שרואים למרות הסנוור המתמיד, ובעצם בעזרתו. וצילומי הלילה (הדפסות פוסט מורטם?), איך השמש נבלעת באורות קטנים של מכוניות, ואיך יכול החושך לסנוור, עד כמה קרוב החושך לאור.

4 מחשבות על “"הצעה פתוחה, לנשים ולגברים, להתנהלות אחרת בעולם, בארץ"

  1. חשבת מדוע בחרה שרה את התואר ש"בס?
    לדעתי למרות הכתיבה היפהפיה של שרה אודות צילומיה של דליה אמוץ, היא תמיד מכפיפה את פרשנויותיה לתיזה או למחשבה הפוליטית שלה.הריק יכול להתפרש אחרת.

  2. אני לא חושב שהיא בחרה, אלו ראשי התיבות של השם שלה. אין משמעות לכך שראשי התיבות של שמי הן דב.
    כל פרשנות "מכפיפה". בוודאי שייתכנו פרשנויות אחרות, זה מובן מאליו.

סגור לתגובות.