1. בסרט "קונג-פו פנדה" הפנדה אוסף בובות מוקטנות של גיבורי הסרט (חמשת הזועמים, או משהו כזה). כלומר, הסרט עושה פרסומת סמויה למוצרים הנלווים שלו עוד לפני שהדמויות עצמן מופיעות על המסך. הדבר מזכיר לי את מנהגם של אנשים מסוימים להיכנס, במוזיאון, ראשית לחנות המזכרות ורק אחר כך לאולמות התצוגה.
אווה אילוז כותבת בספרה החדש "אינטימיות קרה" על השידוכים האינטרנטיים, וגם שם הייצוג קודם למקור: קודם מקבלים אינפורמציה, ורק אחר כך פוגשים (אם בכלל) באדם המיוצג על ידי האינפורמציה הזו. בעבר הקרוב, קודם היית פוגש באדם, ורק אז מתחיל לשאול שאלות (במובן זה חזרנו לתקופת השדכנות היהודית המסורתית: קודם כל שיחת העברת-מידע בין המשפחות, רק אחר כך מפגש אישי).
2. גיליון "טיים אאוט" הקודם הוקדש ל"חזרה לשנות התשעים". הגיליון הנוכחי מוקדש ל"לתפוס אמריקה". סיכום די טוב של הלך הרוח הנוכחי: שאיפה למקום אחר ולזמן אחר. כשבנימין הרשב ניסה לסכם את האידיאולוגיה הציונית באירופה הוא כתב, "לא כמו כאן, לא כמו עכשיו, לא כמו שאנחנו". וזה חוזר, אבל ההקשר השתנה לגמרי, נעשה פארודי.
3. קריאה שניה, אחרי 20 שנה, ב"מולכו" של א"ב יהושע. איזה ספר נפלא (לא זה המקום להרחיב על שינויים בקריאה מגיל 18 לגיל 38. אני יכול רק לומר, שבאמת יש רק קריאה שניה ביצירות גדולות). מעניין, שילדיו של מולכו מכונים בספר בשמות כמו "הגימנזיסט", "החייל", "הסטודנט", כאילו נתפסו מבעד לעיניו של זר. באמצע הספר, כשמולכו מגיע לגליל, ונתקל שם במציאות של מהגרים מהודו ומצפון-אפריקה, הוא שב ומכנה אותם "מזרחים" ו"כהים" ("אשה מזרחית", "גבר כהה" וכו') – ואולי מאותה סיבה.
(עוד מעניין לחשוב על הספר כארכיאולוגיה יהושעית: לראות את שרידי השפעות קפקא, למשל בתיאור ה"מרדף" אחרי בן-יעיש שכמו לקוחים מ"רופא כפרי", ואת המשפטים האירוניים העגנוניים, כמו את החרסים של "מר מאני", שכבר נמצאים שם, ארכאולוגיה של העתיד).
מתחת לשולחן 
יא לא מבין באמנות, הכי כיף זה להיכנס קודם כל לחנות המזכרות של המוזיאון. אז תירגע
אהבתיאהבתי
"מולכו" הוא גם בעיניי ספר נפלא. אולי הטוב ביותר של יהושע. אגב, דרור, הוא נדמה כתשובה המזרחית ל"סוף דבר", לא? יצא, כמדומני, שנתיים אחרי פרסום "סוף דבר". המזרחיות כאומרת לאשכנזיות: תירגעי, אל תקחי את החיים כל כך קשה, קצת הומור ואירוניה, חביבתי..
אהבתיאהבתי
לא מבינים למה לא נשארנו בחנות
אהבתיאהבתי
מה זה משנה אם הם ביקרו קודם בחנות המזכרות
העיקר שהם יספרו לנכדים שיום אחד הם ביקרו במוזיאון המזכרות.
אהבתיאהבתי
לחיבה היתרה למוצרים נלווים אהודים נוגעת גם בקשרים יסודיים הרבה יותר, כאשר הורים שמלווים את ילדיהם בכל מיני פעילויות מביטים בהם קודם כל דרך עדשת המצלמה, ואחר-כך בתצלומים האלקטרוניים עצמם. כל "מה שבאמצע", "האין-ביטווין", מה שלא תועד במצלמה (החוויה הממשית של הילד ואף הילד עצמו), נדמה כמעט חסר ערך.
אהבתיאהבתי
אריק, אני מתאר לעצמי שמולכו הותנע בסוף דבר. אבל עדיין הנסיעה יצאה של יהושע. אבל נכון שאלו שני ספרים שצריך לקרוא בזה אחר זה. אבל אני לא בטוח שמולכו הוא קליל יותר משבתאי. במובנים מסוימים הוא יותר מושך למטה. או ליתר דיוק יש ממד קומי בשני הספרים. אבל נכון שמולכו הוא מין אנטי-גיבור טבעי, בעוד שאצל שבתאי יש הרגשה של תפיסה עצמית, דרך הגיבור, של מי שירד ממעמדו, ולכן התפיסה יותר טראגית. יותר מלאת פתוס.
אני נוטה כיום להעדיף את יהושע.
פיל, זה נכון. בשלב מסוים הפסקתי לצלם את הילדים בארועים כי ראיתי איך המכשיר חוצץ בינך ובין מה שקורה. לפעמים זה די מפחיד, אתה מסתכל על כמה עשרות הורים וכולם צמודים למכשיר כלשהו, כמו במסיבת עיתונאים.
אהבתיאהבתי
"אני נוטה כיום להעדיף את יהושע".
הפתעת אותי. בעיני, עוד לפני מה שהם מגוללים, או מי שמתגולל מתוך מלותיהם, ההבדל בין שבתאי ליהושע הוא בשפה. המקצב שלה. הגמישות והפחיסות, מבנה השלד. והחוב שלך לשבתאי (ולא ליהושע) הוא אחד הדברים (כמובן, לא היחיד. רחוק מזה) שהופך את הכתיבה שלך – בעיני לפחות – לנפלאה
אהבתיאהבתי
מתוך דבריך נרמז שלהכנס לחנות המזכרות לפני הסיור במוזיאון זה לא בסדר, אבל ההיפך כן.
קצת אנכרוניסטי, לא?
ולגבי הפנדה – לא ראיתי את הסרט, אבל נשמע לי שאפשר להבין את זה גם כאירוניה עצמית, ולאו דווקא כאקט שיווקי
אהבתיאהבתי
זה לא עניין של בסדר או לא, אבל קל לי יותר להבין אדם שראה ציור על הקיר ורוצה איזו תזכורת ממנו, מאדם שקונה את התזכורת לפני שיש מה לזכור.
ובעניין האירוניה העצמית – אירוניה עצמית כבר מזמן הפכה לטקטיקת שיווק. למשל התשדיר המעצבן מהימים האחרונים "תסגרו את הרדיו, תנמיכו את הקול", משהו כזה.
אהבתיאהבתי
זה בהנחה שאנשים רוכשים מה שרוכשים בחנות המוזיאון כדי לזכור את המקור שראו על הקיר. הייתי מנחשת שזה העניין רק עבור חלק מהקונים(קונות). השאר סתם רוצים משהו יפה הביתה/ פוסטר תרבותי למשרד/ מתנה לילדים שנשארו בארץ. וגם אלה שרוצים בדל מאטיס טו גו, נשארים בסוף עם כרומו מבריק 240 גרם.
אהבתיאהבתי