ישעיהו קורן

 

הוספיס  

לאלי פינקלר ז"ל

 

 

      אח ערבי הורה לי את הדרך במבוך של בית-החולים "הדסה" על הר-הצופים. זה היה לאחר התרוצצות ברחובות העיר המזרחית וליד האינטר-קונטיננטל, כאשר התברר לי שאת בית החולים הישן, הוספיס, סגרו, והוא הפך למחלקה ב"הדסה" שעל הר-הצופים. איזה נדבן תרם. מתנדבים אחרים נתנו יד. וזה היה המקום הנוח ביותר עבור ד"ר ספקטור לסיים בו את חייו. כרופא ידע בדיוק לאן לקחו אותו. באתי לבקר אותו בערב, בערך בשמונה, אחרי העבודה. הוא היה לבדו. בני המשפחה עזבו אותו זמן קצר קודם לכן. הוא סיפר לי שאחר-הצהריים, כאשר חדל הגשם, הם הושיבו אותו על העגלה ודחפו אותו החוצה, למרפסת, לראות את השמש. היא הייתה צהובה ומלאה מעל כיפות ירושלים. משוליה נמתחו עצבים דקים, רשתות ערפל שקופות. עצב אחד פגע בעיניו הצורבות, ומתוך הדמעות התעבתה לה דמעה אחת גדולה. ניגרה לאורך הקמטים הנפולים והגיעה עד קצה שפתיו. הוא לא חש במליחות שהִשרתה הדמעה בלשונו. לא רציתי שייקחו אותי אמר. תראה את השמש עוד פעם אחת, אמרו לי. אני רואה אותה בדמיון, אמרתי, אבל הם לקחו אותי וראיתי את השמש. היא הייתה שונה מהכתם שהיה לי בראש. פעם חשבתי שהדמיון והחלום יכולים להיות תחליף למציאות, אבל זה לא אותו הדבר. עכשיו אני רואה את השמש אחרת. מחר שוב ניקח אותך אל השמש, הנחתי ספר על המדף שהיה לצד מיטתו. תודה, הושיט אלי את ידו הדקה והשקופה. לקרוא כבר איני יכול. הלילה אני הולך. אני לא מתלונן. הגיע הזמן. עשיתי פחות או יותר מה שרציתי. זה לא הזמן עכשיו להתחשבן עם מה שרציתי, למרות שלא יהיה לי עוד זמן אחר. זה כמו לנסוע ברכבת ולהירדם בקרון. קולו היה ניחר, אבל שקט, רגוע. אני לא רעב. קצת צמֵא, אבל אוכל להסתדר גם בלי מים. הראש מתרוקן, ואם יהיה לי חלום בדרך לשם, הוא יישאר חלום. לא אוכל כבר להתעורר ממנו.

      איך אפשר לומר לאדם, שאומר לך שהלילה הוא גומר, שאתה ממהר לחזור הביתה? הוא הושיט אלי את ידיו הארוכות, שהיו רזות וחיוורות, נגע בכפות ידי, אמר שלום, ואני קמתי ממקומי. תקרא את הספר, אמרתי לו, מחר שוב אבוא. עכשיו אני כבר יודע את הדרך. אבל הוא רק אמר, תודה שבאת, תודה, תמיד אהבתי לדבר איתך. ידיו נאספו אל בטנו, עיניו נעצמו, חזהו עלה וירד. מאחורי עמד כל הזמן האח המתנדב. הוא נרדם, אמר, אתה יכול ללכת. התבלבלתי במדרגות וידעתי שהלילה הוא עובר. עולה לרכבת שאין ממנה חזרה. לא היה לי אומץ להתקשר למשפחתו ולומר להם שיבואו להמתין יחד עימו בתחנה. גם לי לא היה כוח לחזור אל מיטתו. עליתי וירדתי במדרגות. הגעתי למעלית. היא ירדה וירדה. לא ידעתי באיזו קומה לעצור. לא היה שם איש ולא היה את מי לשאול.

 

 

1987

* * *

א.     איש (המספּר) הולך לבקר איש-הולך-למות (רופא). הם נפגשים לזמן לא ארוך. נפרדים.

 

ב.     ובכן, איש הולך אל איש הולך. ובסיפור: "הלילה אני הולך", אומר ההולך-למות, ומתכוון: הלילה אמות. "אתה יכול ללכת", אומר האח המתנדב למבקר. שתי הליכות: אחת מבית החולים אל המוות, אחת בחזרה הביתה. כך זה נראה.

 

ג.      "אין אנשים במציאות חולפים איש על פני חברו, אלא הם עושים זה למען זה או זה כנגד זה." (לוקאץ').

 

ד.     "וזה היה המקום הנוח ביותר עבור ד"ר ספקטור לסיים בו את חייו". המקום "הנוח ביותר"?! "לסיים" בו את חייו?! "כרופא ידע בדיוק לאן לקחו אותו" ידע "בדיוק"?! מה משמעו של לדעת "בדיוק" כי לוקחים אותך אל המקום שבו אתה עתיד "לסיים" את חייך? לא: הידיד, שהוא גם מספּר הסיפור, מתגונן מפני משהו. לשונו אינה ממין העניין, דווקא בגלל ענייניותה. מדוע הוא מנסה כל-כך להפוך את הדבר הערטילאי והמאיים הניצב כאן על הסף לברור, ידוע, ידוע "בדיוק"? ומדוע הוא נטפל לפרטים השוליים, "איזה נדבן תרם. מתנדבים אחרים נתנו יד". מה עניין הנדבן והמתנדבים כאן? והאם יש בינם לבין "האח המתנדב" שיופיע פתאום בהמשך איזה קשר?

 

ה.     "הולך" מול "ללכת": הסיפור נפתח בהליכה, התרוצצות, תעייה. הליכה גדולה, מסע, יעד. התרוצצות ברחובות ירושלים המזרחית (מעבר בין חצאי העיר), וליד האינטר-קונטיננטל (דהיינו: "בין-יבשתי"), והגעה ל"הוספיס" הישן שנסגר (דלת נעולה), והליכה ל"הדסה" שעל הר הצופים (מובלעת), והמבוך של בית החולים, ולבסוף החדר, עם המרפסת. המספר כמו מקפל את מפת העיר, כל פעם לשני חלקים, הורס פנימה, מחיצה לפנים ממחיצה, חוצה את הגבול שבין העיר המזרחית למערבית, חולף בין שתי יבשות המקופלות בשמו של המלון, ממיר את בית החולים הסגור בבית החולים הפתוח, צולח את מבוך בית החולים ("במבוך של בית החולים", כאילו יש ל"הדסה" מבוך, כפי שיש לו מגרש חניה). עתה הוא ניצב אל מול הידיד ההולך למות, עכשיו הוא צריך לעשות עוד צעד, צעד קט, אל הזולת.

 

ו.       התנועות בסיפור הזה; מין מכונה של תנועות: מחזור השמש ושקיעתה למטה, הדמעה היורדת למטה, הדחיפה היחידה החוצה של ספקטור אל המרפסת, אל השמש, המעלית היורדת, חזהו של החולה ש"עלה וירד" ו"עליתי וירדתי במדרגות" של המספר, הרכבת "שאין ממנה חזרה". "זה כמו לנסוע ברכבת ולהירדם בקרון". קרון-רכבת ותא-מעלית, שני כלי תחבורה, שני תאי תנועה, שני נוסעים בסופו של הסיפור. אבל בסופו של דבר זהו סיפור על הימנעות מתנועה, סיפור על "לא היה לי כוח" להתקשר, לחזור, לדבּר.

 

ז.       השמש היורדת-שוקעת נוגעת בעינו של זה שנדחף אל המרפסת. "משוליהּ נמתחו עצבים דקים, רשתות ערפל שקופות. עצב אחד פגע בעיניו הצורבות, ומתוך הדמעות התעבתה לה דמעה אחת גדולה". כדור האש שולח חוט שקוף, מרחק של כ-150 מיליון קילומטר, אל כדור העין, וכדור העין מגיב בהגירו כדור מים זעיר. כדור המים הזעיר נקווה בלשון. ירידת השמש וירידת הדמעה אינן סתם עומדות זו מול זו, מקבילות: השמש יוצרת את הדמעה. וירידת השמש יוצרת את ירידת הדמעה. ד"ר ספקטור בולע את דמעת-השמש. בולע את תמצית שקיעתה כסם-מוות, כשקיעתו-שלו. אלא שהשמש תזרח שוב ואילו הדמעה תרד אל חדרי בטנו ותפסיק את חייו: זמן-הקוסמוס ההורס את זמן-האדם. כדור אש מול כדור נוזלי מלוח, שכבר הפך לאד.

 

ח.     "העולם?/ טיפות מוארות ירח/ נושרות ממקור האנפה" (דוֹגֶן, מיפנית: יעקב רז(.

 

ט.     "רשתות ערפל שקופות" שהשמש אורגת נשלחות אל ד"ר ספקטור; "ידו הדקה והשקופה" של ספקטור נשלחת אל המספר. כלומר, ד"ר ספקטור הוא, ביחס לידיד-המספר, קרן שמש. ידו היא קרן שמש נשלחת. אם כך הוא, מה צורבת השמש הספקטורית בעיניו של הידיד?

 

י.       את ד"ר ספקטור דוחפים החוצה בכיסא הגלגלים והוא מוטח אל אור השמש השוקעת. אל מה מוטח המספר של "הוספיס"? אל מה מוטח הקורא?

 

יא.  השמש של ספקטור היא רק דימוי של שמש. "אני רואה אותה בדמיון". אבל מכריחים אותו לצאת אל השמש שבממש. והממש שורט בעינו דמעה. "היא הייתה שונה מהכתם שהיה לי בראש. פעם חשבתי שהדמיון והחלום יכולים להיות תחליף למציאות, אבל זה לא אותו הדבר. עכשיו אני רואה את השמש אחרת". אפלטון ב"משל המערה": "ובסופו של דבר, דומני, יראה את השמש, לא [את] דמיונותיו [], אלא כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמו שהוא". מַעֲבָר מאידיאה על ידידוּת להבנה, אם כי מאוחרת מדי, של ידידות. כתיבת הסיפור הזה היא ההבנה המאוחרת.

 

יב.   "לקרוא כבר איני יכול", אומר ספקטור כמתוך "ידו הדקה והשקופה". זהו רגע שבו הקורא בסיפור "הוספיס" יחוש אולי כי אין רק ספר אחד מול עיניו, אלא שני ספרים: הספר "יונים לא עפות בלילה" והספר שמניח המספר על המדף שהיה לצד מיטתו של ידידו. אבל כאן לפנינו ספר פתוח (סִפרנו) מול ספר סגור, ספר שיישאר סגור לעולם, כנראה. איש לא יקרא בו. "לקרוא כבר איני יכול": אבל האם אנו יכולים לקרוא? עובדה: אנו קוראים. אבל האם אנו יכולים לקרוא? ומכל מקום, עד מתי נוכל לקרוא? אם נהיה ישרים עם עצמנו נבין, שמצבנו כקוראים אינו שונה בהרבה ממצבו של החולה בסיפור. הוא כבר לא יכול לקרוא, ואילו אנו מדמים לעצמנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם לקרוא. אך האם זה כך? יש מימרה יפנית, שאומרת בערך כך: "איננו יכולים לדעת מה יבוא קודם, הרגע הבא או נשימתנו האחרונה". מזווית הסתכלות כזו, מצבנו אינו שונה בהרבה ממצבו של ד"ר ספקטור. אלא שאנו מעדיפים לשכוח את זה, להעמיד פנים שיש לנו את כל הזמן שבעולם. הסיפור של קורן מציב בפנינו מראָה: מציב בפני ספרנו הפתוח ספר סגור, תמונת עתיד. העתיד הזה יכול לבוא עכשיו. מה נעשה בידיעה הזו?

 

יג.    "עכשיו אני כבר יודע את הדרך", אומר המספר לקראת הסוף. שהרי בראשית הדברים טעה, לא ידע את הדרך, הלך לאיבוד, הסתבך. והנה, מול הירידות (הדמעה, השמש השוקעת): "ואני קמתי ממקומי", תנועה אנכית בכיוון ההפוך: העולה מול היורד, זה שקם ממקומו, מול זה שלא יקום ממקומו עוד, זה שיודע כבר את הדרך (החוצה) מול זה שאין לו דרך החוצה (רק אל המרפסת, וגם זה בניגוד לרצונו). בתחילה נראה, שהוא נחלץ: החולה "יורד", והבריא "קם", נפרד ממנו לעד.

 

יד.   אבל אז, מיד בסמוך: "חזהו עלה וירד". והמספר: "עליתי וירדתי במדרגות". לא עוד עולה מול יורד, אלא שניים שעולים ויורדים. ד"ר ספקטור נושם את תנועתו של המספר. המספר נכלא בתוך חזהו אשר נושם ונושף נשימות אחרונות. "עליתי וירדתי במדרגות. הגעתי למעלית. היא ירדה וירדה. לא ידעתי באיזו קומה לעצור. לא היה שם איש ולא היה את מי לשאול". לא עוד הולך-למות מול הולך-לבקר, אלא שניים שהולכים ביחד אל משהו מפחיד לאין שיעור, חסר צורה וגבול, מעלית ורכבת שאינן עוצרות, שיש להן רק תחנת יציאה. בית החולים הופך לתחנת רכבת.

 

טו.  מה שמובן על ידי קורן בסיפור הזה הוא שהמצוקה שהוא דימה להבחין בה אצל זולתו, מצוקה שגררה רחמים מאופקים על הזולת, היא מצוקתו-שלו. כלומר, שהוא חולק את המצוקה עם ההולך-למות, לא מתוך עמדה של אני ואתה נבדלים, אלא מתוך הבנה שאני ואתה נמצאים באותו מצב בדיוק, ומכאן מצבי ומצבך הוא אותו מצב. המעבר לכתיבת הספרות הוא בדיוק המעבר בין רחמים או "רחמנות" לעמדה שהבודהיסטים יכנו אותה "חמלה": רגש של סולידריות המתעורר בך מול מצוקת האחר לא בגלל ש"הוא מסכן" ו"אני לא", אלא משום שקיומי תלוי בקיומו בתלות גומלין, וסבלו הוא סבלי. "החמלה וההקלה על הסבל באות מן ההכרה שאין גבולות במציאות אלא בתודעתנו" (יעקב רז). זה קשה לחוש את זה. הגיבור של הסיפור של קורן אינו מצליח, כמו רובנו, רוב הזמן. קורן הסופר מצליח במה שגיבורו נכשל בו.

 

טז.  "לא היה לי אומץ להִתקשר למשפחתו ולומר להם שיבואו להמתין יחד עמו בתחנה". אבל התחנה הזו, שבני משפחת ספקטור לא יגיעו אליה, היא גם תחנת המוצָא של המעלית, אותה מעלית ש"ירדה וירדה". גם הוא, המספר, יוצא לדרכו משם, במעלית. בלא ליווי. בלא יכולת להתקשר.

 

יז.    "לא היה את מי לשאול". השְׁאוֹל היא אולי מקום כזה: מעלית יורדת בלי לעצור, ואין זולת, ואין דיבור: "לא היה שם איש ולא היה את מי לשאול". אין איש ואין את מי לשאול בשאול. המעלית והרכבת מגיעות אל אותה תחנה שאין לה צורה ושם, בניגוד לכל חוקי הגיאומטריה, קווים ניצבים, קו ישר אופקי (רכבת) וקו ישר אנכי (מעלית) נפגשים במרחב אחד, שהוא האַין: אין שם איש, אין את מי לשאול.

 

יח.  אבל כמה דקות קודם לכן, בבית החולים, בחדר: יש איש, ויש את מי לשאול, ובכל זאת אין המספר שואל. יותר מזה, אין הוא מתקשר לדבר עם בני המשפחה, ואין לו "כוח" לחזור אל מיטת חברו, ובכלל הוא "ממהר לחזור הביתה". זהו החטא, והעונש לא מאחר לבוא. הסיפור, פתאום, אינו סיפור של פגישה אצילית בין ידידים, אלא סיפור של כמעט-נטישה, כלומר סיפור על אשמה, ועל עונש: אדמה שפוערת את פיה, מעלית שאין לה קומת קרקע.

 

יט.  אבל אם הירידה במעלית, הצניחה הזו, היא העונש מהו מעשה הסיפור? כַּפָּרָה? קרבן לריצוי ה-ספקטור/specter (רוח רפאים) של "אלי פינקלר ז"ל"? כדי להעלות את אלי פינקלר מן המתים, הוא חייב להפוך לדמות, לדמות ספרותית. שמו מִשתנה. אבל הדמות אינה מוצקה לגמרי, הצבע שמשמש לצייר אותה מדולל מאוד, חצי-שקוף. לכן ידיהּ "שקופות". היא דמות שהחומר המרכיב אותה הוא חומר מת, שהוטרד רק עוד פעם אחת ממשכבו. הסיפור הוא ה"רק עוד פעם אחת" הזו.

 

כ.     המספר סבור כי הוא בא לבקר מישהו: הבריא בא לבקר את החולה, ויודע בעבור החולה "בדיוק לאן לקחו אותו" וכי "זה היה המקום הנוח ביותר… לסיים בו את חייו". דיבורו על "מתנדבים אחרים [ש]נתנו יד" מסתירה את חוסר רצונו שלו להתנדב, לתת יד, לגלות נדיבות. גם ליטראלית: שהרי פעמיים מושיט ד"ר ספקטור את ידו אל המספר ("הושיט אלי את ידו הדקה והשקופה", "נגע בכפות ידי"). ולא להפך: הבריא לא נותן את ידו, ואיננו יודעים כיצד הוא חש למגע הידיים השקופות הללו. אבל אחר כך הידיים "נאספו אל בטנו", חוזרות אל בעליהן. המספר, שלא כמו "המתנדבים האחרים", שנתנו יד, שומר את ידיו אצלו.

 

כא.אבל המפגש בד"ר ספקטור, כמו המפגש של ד"ר ספקטור בשמש, הופך "כתם" לממשות, הוא מפגש שהוא יציאה אל משהו. ד"ר ספקטור מבין, כמעט לפני שחייו מסתיימים, כי יש הבדל בין הדמיון של השמש לשמש עצמה. המספר מבין אף הוא, אם כי באיחור, כי יש הבדל בין תיאטרון של ידידות לידידות ממש. בין נדבנות לנדיבות. השמש הספקטורית נוגעת בו והוא מבין (אולי רק בזמן כתיבת הסיפור) כי תנועתו למעלה היא אשליה. הוא, ממש כמו ידידו הגוסס, "עולה ויורד".

 

כב.   בִּמְקוֹם "תקרא את הספר", שהוא אומר לידידו, שאמר לו הרי לפני רגע: "לקרוא כבר איני יכול", הוא כותב את הסיפור. כתיבת הסיפור היא ההבנה כי ההצעה "תקרא" למי שאינו יכול לקרוא-עוד היא הצעה איומה, בדיוק מפני שהיא מחקה רק את צורת הדיאלוג, הנכון לאותו רגע, את השיחה עם הזולת הסובל, הנואש, דרך הסִפרות, שאינה מתווך מתאים כאן. הספר והספרות, בתוך "הוספיס", היא צורה מעוּותת ומרודדת של דיאלוג. היא בריחה מדיבור ישיר, ממגע.  

 

כג.    "היחסים הבלתי-אמצעיים [בחברה הקפיטליסטית] בין בני אדם שונים… נעלמים והולכים. האדם חש את עצמו בודד יותר ויותר מול החברה ההולכת ונעשית אי-אנושית. אי-אנושיותה זו של החברה נראית לו לאדם, המבודד על-ידי ההתפתחות הכלכלית, כעין טבע-שני, אכזרי וחותך גורל" (לוקאץ'). מנקודת המבט הזו, ההוספיס הוא מקום "נוח" למות.

 

כד. והקורא? הקורא שיכול לקרוא, בניגוד לד"ר ספקטור? הסיפור הזה, עבור הקורא, הוא כיסא-גלגלים ושֶמש גם יחד. המספר הוא האח המתנדב של הקורא: תחילה מוליך במבוך, אחר כך מתגלה ככפיל. הסיפור מגלגל את הקורא אל המרפסת, אל היציאה מעצמו, ומגיש לו את שמש-הגילוי. גם אם השמש אינה מחוללת דמעה גם אצל הקורא, היא עבורו לפחות הבנה שעניינה מהות הקריאה של ספרות: הקורא, שחשב אולי כי הוא אוחז בידו "סיפור", כלומר משהו שנוגע ל"דמויות" אחרות, והנה, יעבור חיש קל אל הסיפור הבא בקובץ מבין פתאום מה הסיפור מצפה ממנו: לא לקרוא עוד, לרדת במעלית עוד ועוד אל מקום שאין בו איש זולתו ואין בו את מי לשאול זולתו. הסיפור מוציא את הקורא ממעמדו המשוער כזר, כמתעניין מבחוץ ביצירת אמנות מילולית, וכעובר-נוסע מסיפור לסיפור: הסיפור קורא לכניסה, להשתתפות, לאובדן, לנפילה. המספר, שלא הצליח להשתתף ולהיכנס יוצא, נידון לשקיעה; אני, הקורא, מוזמן ליפול, אך גם להינצל מן הנפילה. קורן מכפּר בסיפור לא בכך שהוא כותב מחווה נימוסית לזכרו של מת, אלא בכך שהוא מציע לקורא אלכסון של 45 מעלות, פתח מילוט מן הצומת, שזווית ישרה מפרידה בין זרועותיו: בין המעלית היורדת למטה אל בדידות גמורה והעדר גמור של דיבור, ובין הרכבת הנוסעת בכיוון אחד בתוך חלום שאין לו קצה וגבול.


 מתוך הספר יונים לא עפות בלילה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 135-136. המאמר פורסם, בנוסח שונה במקצת, בכתב העת מקרוב 15, אביב 2005. ישעיהו קורן יקבל השבוע (9.7.08) את פרס ביאליק לספרות.

 

 

13 תגובות בנושא “"עכשיו אני רואה את השמש אחרת" – סיפור של ישעיהו קורן וקריאה בו

  1. יפה מאד. יופי של רשימה.

    המוות הקרוב משרה על הלא-חולים הנמצאים אצל החולה תחושה של מבוכה, כך הרגשתי בנסיבות דומות. לכן מתבקשת הבריחה אל הטריוויאלי, אל הפונקציונלי, אל הנורמלי (הבאתי ספר- תקרא). הפאתוס הוא אופציה בלתי מתקבלת על הדעת, עדיפה הצביעות, מהלך של חיקוי הנורמלי. יש חולים שישתפו פעולה עם משחק הנורמליות מתוך נימוס מתחשב של מי שעדיין זוכרים את רתיעתו של הבריא מהמוות. יש חולים שיתריסו את מצבם בארס, מותירים אחריהם במותם זנב שביט של רגשות אשם אצל המקורבים חסרי האונים, שרק ניסו להדביק תחושה נורמלית למצב לא נורמלי [בעצם מוות הוא מצב לגמרי נורמלי]. בתוך סביבת בית החולים, החיים נתפסים פתאום כהתפנקות. נזכרתי בסיפור של קארבר, שליחות, שמתאר את גסיסתו של צ'כוב. גם נטלי סארוט נגעה במוות של צ'כוב דרך ניתוח המילים האחרונות שלו. המשמעות שאנחנו החיים מעניקים למילים האחרונות מעט מופרזת, לדעתי. חיים, מתים, די.

  2. תודה. מכירה את האתר.
    בתום החגיגה (המוצדקת ובכל זאת) סביב קורן, מעניין מתי יגיעו לספרים של אברהם הפנר שתמיד נדחק הצידה משום מה, ואף אחד לא כתב כמוהו באמצע שנות השמונים, ואחר כך המון כתבו כמוהו

  3. השמש הצהובה והמלאה התלויה מעל כיפות ירושלים מציירת את ירושלים של מעלה אצל זה הצופה אצל הר הצופים.

  4. ההסברים ארוכים מן הסיפור עצמו. דומני כי גדולתו של הסיפור בכך שהוא מדבר אל הלב בלי צורך בהסברים וניתוחים נוספים.

  5. לסתיו – תודה, תיקנתי.
    לדורית, אני לא חושב שיש "ירושלים של מעלה" בעולם הספרותי של קורן.
    גם אני בעד הפנר, אם כי מדובר בסופר שונה בתכלית מקורן, ממש ההפך הגמור, הסימטרי. קושי הקריאה ועונג הקריאה אצל קורן הוא העדר המידע, וקושי הקריאה ועונג הקריאה אצל הפנר הוא עודף המידע. מעניין ששניהם בני אותו גיל פחות או יותר (הפנר מבוגר מעט יותר).

  6. האורך כשלעצמו לא נראה לי העניין. כלומר, ספירת מילים של ההערה מול הסיפור. ואם זה היה "אנה קארנינה", האם זה היה הופך את ההערה ללגיטימית יותר כי היא קצרה יותר מן הטקסט?

    אני יכול להזדהות עם הסנטימנט ש"לא צריך
    פרשנות". אבל הרי גם כשאתה אומר שהסיפור "מדבר אל הלב" אמרת משהו, ובוודאי יכול היית לומר כמה דברים נוספים, אפילו לעצמך. הדברים שכתבתי הם מה שאני אמרתי לעצמי. הם בוודאי משניים ביחס לקריאת הסיפור.

  7. כן, ודאי שהפנר וקורן שונים.
    אבל שניהם מפעילים את הקורא שנדרש לאסוף את הסיפור, אצל אחד מתוך המחסור ואצל האחר מתוך העודף.

  8. ירושלים של מעלה אליה התייחסתי היא אל הכפלה כמעט סימטרית של כדור השמש התלוי ממעל ומולו זה המנצנץ ככיפה בצורת אל אקצה.

  9. הייתי מציע לו להרשות לעצמו עוד 50 עד 100 אחוז מילים. בכל זאת זה לא שיר, גם לא הזיה מושלמת מסוג "רופא כפרי".
    הפיסקה האחרונה פחות טובה.
    "וידעתי שהלילה הוא עובר" זה כתב חידה מיסטיקני, חורג מדי.
    חן-חן על הירהורי הקורא שלך.

סגור לתגובות.