גדלתי ברחוב ביאליק, אבל אני לא חושב שכילד ידעתי שביאליק הוא משורר. זו הייתה סתם מילה. מצד אחד של הרחוב היה בית הספר, שגם הוא נקרא "ביאליק", ומצד שני – מלון פארק. אחרי הרבה שנים יהיה שם פיגוע רצחני במיוחד. כשהייתי ילד, עלה מלון פארק בלהבות. אני זוכר את השכנים הולכים ברחוב, מערבה, עומדים מול המלון הנשרף, העומד מול הים.

גרנו בקומה השנייה. בקומה החמישית גר השכן, שהילדים אהבו יותר מכל. הוא התחרה בשכן אחר, שהיה מקבל מכתבים מבלגיה ונותן לנו את הבולים. הבולים עוד נמצאים אצלי. אבל השכן שאני רוצה לדבר בו, מהקומה החמישית, לא אסף בולים. הוא היה צייר. אני זוכר בבירור, למרות שחלפו כמעט שלושים שנה מאז, את הציורים שלו. היום אני יודע, שהושפע מסלוודור דאלי. פעם שיחקנו כדורגל בחצר, והוא ירד לצעוק עלינו. זה היה בין 2 ל-4. פעם השעות האלו אמרו משהו. עד היום אני מוצא את עצמי נמנע מלהתקשר לאנשים בין 2 ל-4. כאילו כולם נכנסים למיטות בשעות האלו, מורידים את התריסים, שמים מוזיקה שקטה, שוקעים במדיטציה או שינה.  

השכן הזה לימד אותי לשחק שחמט. הוא גם לימד אותי לעשות "קנאקים" באצבעות הרגליים. מוזר אילו דברים נחרתים בזיכרון. אני זוכר היטב את ילדיו, יש לי מעלית בזיכרון, ואנו עולים בה, או יורדים. לילדה הייתה מין גופיה. את פניה אני לא זוכר.

יום אחד – זה היה ב-1980 – נכנסתי אל דירתם שבקומה החמישית. הדירה הייתה ריקה. איני יודע להסביר את הימצאותי בדירה הריקה, למרות שאיני ממציא את זה. אני זוכר את עצמי הולך במסדרון, שהיה זהה למסדרון של דירתנו, שלוש קומות למטה. בקצה המסדרון, על מראָה גדולה של חדר שינה, היה כתוב, בליפסטיק אדום או סגול, את שם אשתו של הצייר, והמילים "לא אשכח אותָך". יצאתי משם בבהלה.

יום אחד הצייר נעלם. אני חושב שהילדים שלו היו שם עדיין, אבל אחרי זמן מה גם אותם לא ראינו. המבוגרים היו נסערים. הנמיכו את הקול או השתתקו כשהתקרבנו. אבל אי אפשר היה להסתיר את זה יותר מדי זמן. הסתבר שהשכן שלנו חטף ילד בגילנו בערך ודרש עבורו כופר. הפּרשה הייתה בכל מקום. ראש הממשלה, שהיה אז בגין כנראה, דיבר ברדיו ופנה ישירות אל החוטף. אני זוכר במעורפל את הפרטים. דיברו על שטרות כסף מסומנים. דיברו על חבית שבה יוטמן הכסף. אני זוכר שהילד לא שוחרר. מצאו אותו מת בחנק אחרי זמן מה. בנתניה יש היום גן ציבורי על שם הילד. כמו לקחה אדמת העיר על עצמה את האשמה.

נזכרתי בזה אתמול, כשפתחתי את ספרו של אבות ישורון "הומוגרף" (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה). זה הבית הראשון מהשיר "גדול נס שעשית בטלוויזיה":
 
אֲנִי מַאֲמִין כִּי הַיֶּלֶד אוֹרוֹן יַרְדֵּן חַי. הַחֹטְפִים לֹא הֵמִיתֻ
אֹתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתֻב בַּתֹרָה: "מָה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ".
כִּי בָּאֲרֻחָה שֶׁיֵּשְׁבֻ עִם אֲבִיהֶם יַעֲקֹב אָבִינֻ, אִישׁ
לֹא יִגַּע בְּלֶחֶם. עַד כִּי אֶחָד יִפְרֹץ בְּבֶכִי.
 
השיר נכתב ב-11 ביולי 1980. זה היה החופש הגדול של כיתה ד'. עברו 28 שנים מאז. אחרי לא הרבה זמן מכרו הורי את הדירה לאזרח זר, ועברנו משום לצפון העיר. עזבנו את רחוב ביאליק. את ילדיו של הצייר לא ראיתי עוד. אני זוכר את שמותיהם.

לילה אחד חלמתי – נו, הרי מיותר לומר זאת במפורש.