רמברנדט. תערוכת "רפרודוקציות בגודל מלא" בגלריה האוניברסיטאית (אוצר: דורון לוריא). מאות תמונות של המאסטר, תלויות בצפיפות בגלריה היפה ביותר בתל אביב. אם כן, למה ההרגשה המעיקה? ראשית, כי יש הרבה יותר מדי. יותר מאשר במוזיאונים הגדולים באמסטרדם והאג. שנית, כי פה ושם יש רישול בתלייה – רמברנדט עם פיצוצים של המברגה, עם בורג שהודק יותר מדי וכדומה. כמו טנור שתוקע גרעפץ באמצע אופרה. לא צריך יותר מזה כדי להרוס את היצירה כך שיעברו שנים עד שתוכל להאזין לה שוב, אם בכלל. אתם לא רוצים שציור כלשהו של רמברנדט ייתקע במוחכם כשהוא חתוך באמצע (בגלל חלוקתו לכמה לוחות, שהוצמדו), ועם ברגים. ויש סכנה כזו.

 אבל אלו זוטות; העניין העיקרי הוא עצם הרעיון לתלות תערוכה מונומנטאלית של רפרודוקציות. יש כאן סתירה פנימית, ניסיון גרנדיוזי מדי של ההעתק להתייצב מול העיניים. לא לדעת את מקומו – בספר הסגור רוב הזמן. ראווה של ההעתק. התוצאה היא מועקה, ולא התרוממות רוח. בחדר אחד במוזיאון לתולדות האמנות בווינה תלויים ציורים ספורים של רמברנדט, ומה שעשה לי אחד מהם – תנועה מורגשת של הנשמה ההולכת ונמשכת חודשים ויכולה להתעורר בכל דקה – לא יעשו עשרות ומאות רפרודוקציות. אין זה עניין של רומנטיקה ומיסטיפיקציה של "המקור", אלא עניין חומרי לגמרי. רמברנדט צייר בחומר חי, לא יצר "דימויים". ההעתקים, ולא משנה מה גודלם, ממיתים את הצבע שלו. חומרי, פיזי לגמרי: כמו ההבדל בין שמיעה של סימפוניה באולם טוב ובין שמיעה של עיבוד של אותה סימפוניה לפסנתר, מבעד לחלון סגור. כן: במובן מסוים, זו אותה יצירה.

 

* * *
פרנן ברודל, הדינמיקה של הקפיטליזם (תרגום אמוץ גלעדי, רסלינג):


ברודל מספר על אדם שנסע סביב העולם בזמן האימפריאליזם הבריטי כשבמקום דרכון משמש לו כרטיס הביקור שלו. ואז ברודל מוחק את החיוך מפני הקורא כשהוא מזכיר לו מי היה צריך לשלם מחיר כדי שאנקדוטה כזו תהיה מן האפשר (אנשים ללא כרטיס ביקור). אגב כרטיס ביקור: הנה כרטיס הביקור של עגנון. איזה סטייל, מה?

 

"בספרי ההיסטוריה המסורתית האדם אינו אוכל ואינו שותה" (עמ' 35, שם). כך גם בחלק מן הספרות העברית ("קַש", ספרו החדש של הרולד שימל: אולי ספר השירה שבו אוכלים / מבשלים הכי הרבה בספרות העברית. בעיקר מכינים אוכל, מתבשלים לאט).

ההבדל בין "כלכלת שוק" ל"קפיטליזם": אם כלכלת שוק היא משחק, בקפיטליזם יש שכבה מצומצמת של אנשים ש"עומדים לרשותם אלף אמצעים לסלף את המשחק לטובתם… יש להם העוצמה הדרושה למחיקת התחרות" (שם, עמ' 66-67). קפיטליזם אינו "תחרות חופשית", כפי שהעיתונים מספרים לנו, אלא חיסול התחרות על ידי בעלי כוח מעטים. שוק הספרים בישראל היום הוא קפיטליסטי במובן זה. שוק הספרים, דהיינו – גם הרבה סופרים.  

אקטואליה. "בהולנד של המאה ה-17 העוצרים היו מושלים בהתאם לאינטרסים, ואפילו לפי הוראותיהם, של אנשי עסקים או משקיעים. באנגליה, המהפכה של 1688 מציינת גם את עליית העסקים לשלטון, בנוסח ההולנדי" (שם, עמ' 72).

 
* * *
יאיר הורביץ, כל השירים. לקראת סוף הספר, בשיר קטן, הופך הורביץ ל"סיוט בחלומם של שלושה חולים אחרים" (בבית החולים בו הוא ממתין להשתלת לב, כנראה). לפעמים אתה אומר דבר הפוך היפוך סימטרי מן האמת. כמו שהנגטיב הוא גם האמת של התמונה. לא סיוט, לא חלום, לא שלושה, לא חולים (בגלל עצם קריאת השיר).
 

* * *

חייל ירה ליד אדם כפות. יש להניח שהעונש יהלום את העבירה: יכניסו אותו ליד הכלא.
 
 

10 תגובות בנושא “רמברנדט – ברודל – הורביץ – עונש (הערות)

  1. הי דרור
    הקישור הנ"ל לא עובד. אולי תוכל לסדר זאת כדי שאדע לאיזה ציור התכוונת.

    אילת

  2. אני חושב שההשוואה הנכונה, למרות שהיא אולי פחות עשירה, היא בין האזנה לסימפוניה בביצוע חי לבין ההאזנה מדיסק או מאם מי 3, שגם הם כמו הרפרודוקציה, ממיתים את הצבע.
    לפעמים בעיבוד לפסנתר יש קטע אחר, אולי יותר כמו להסתכל על רישומים מוקדמים לציור

  3. בעיקרון אתה צודק, אבל לדעתי הפער גדול יותר. במיוחד אם מוסיפים את הברגים והקרעים הקטנים.
    כלומר, אני מרגיש שבהקלטה לא הולכת לאיבוד תמצית המוזיקה, ובהעתקים הללו כן הולך לאיבוד הדבר החשוב ביותר. אולי קשה למצוא לזה דוגמה מקבילה, ואולי בעצם לא צריך.

  4. הכמות והדחיסות והרשלנות הן במתכוון, כדי להמחיש את הרפרודוקטיביות. מייצַג.
    אין לי חשק ללכת לתערוכה הזאת.

    לא הצלחתי להבין את כוונתך בשני המשפטים על שוק הספרים ושוק הסופרים, ואיך הם נובעים מתחילת הפיסקה.

    על "הדינמיקה של הקפיטליזם" (לא הספר הזה, הנושא):
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=9095905

  5. דווקא הדיון הזה הזכיר לי
    את יצירתו המופלאה של
    John Cage- Indeterminacy:
    קייג' מספר סיפורים קצרצרים מחייו,
    רבים מהם ברוח הזן,
    ובחדר השני מוסיקאי מאלתר
    כאוות נפשו מבלי לשמוע דבר מכל זה.
    הצירוף ביניהם הוא היצירה.

    באחד הסיפורים מספר קייג'
    על כיתת אמן בה מנגן פסנתרן דגול כלשהו
    יצירה דגולה כלשהי כהשחלון פתוח,
    ובוקעים בעדו רעשים.
    התלמידים מבקשים שיבצע שוב את היצירה
    הפעם בחלון סגור,
    אולם הפסנתרן מתעקש
    שלא היה כל פגם בביצוע הקודם.

    ועוד נזכרתי, יעקב רז מספר על אכזבתו
    כשראה את הקפלה הסיסטינית אחרי רסטורציה,
    ללא הבקעים המפורסמים שהפכו לחלק
    מהיופי.

    הנקודה למחשבה:
    ייתכן שבימינו העקרונות האסתטיים הזניים,
    שלוקחים בחשבון את ההשתנות המתמדת
    כבר פחות רלוונטיים במובן של קבלת השחיקה וההתבלות
    ויותר בכל מה שכרוך
    בפרוליפרציה האינסופית הזאת.

    הרי הבלוג הזה,האסתטיקה של הבלוג הזה, היא בדיוק חלק מאותו מהלך. לא?

    ( אמנם גם לי זה עצוב, אבל זאת המאה ה-21)

  6. לדנה
    לא הבנתי מדוע הם פחות רלבנטיים, ואני גם לא בטוח ביחס למה ברשימה המסוימת הזו את כותבת את זה. אני חושב שהאסתטיקה הזו רלבנטית יותר ככל שהראווה כובשת יותר ויותר שטחים פיזיים ומנטליים, ולא להיפך

  7. התייחסתי לטענה נגד עריכה של תערוכה המתבססת על רפרודוקציות.
    אני רואה בתופעה מן הסוג הזה מקבילה לתהליכים הטבעיים של בליה והתפוררות, ואני באמת מאמינה שהאמנות העתידית תכלול הרחבה של עקרונות אסתטיים קיימים הנוגעים בשיעתוק, במקום להתנגד לה.

  8. הבנתי. מכל מקום, זה כבר קורה עכשיו, ולא צריך לחכות לעתיד. אפשר לומר שהשעתוק או ההעתקיות היא אחד מהמאפיינים של האמנות העכשווית. אני לא מסכים שתערוכה של העתקים היא ביטוי של תהליכי התפוררות, ההפך הוא הנכון: זה ניסיון להציג חזות של "חדש", ובאמת הרפרודוקציות של רמברנדט, כמו כל רפרודוקציה, נראית רעננה ונוצצת, בניגוד לסימני הזמן הניכרים בציורים.

סגור לתגובות.